נבחרת ישראל היא נבחרת ייחודית ושונה מכל שאר הנבחרות באליפות אירופה. יש לה מעט שחקנים שלמים שטובים גם בהגנה וגם בהתקפה, אין לה גבוהים משמעותיים בצבע, ואין לה מתאזרח שמוביל אותה כמו לרוב הנבחרות. היא ברובה צעירה וחסרת ניסיון, ויש לה כוכב אחד בהתהוות, צעיר מאוד, שעדיין לא יציב במשחק שלו.
ההבנה הזו מאפשרת להעריך אפילו יותר את שני הנצחונות הראשונים, ולהסביר טוב יותר את ההפסד לפולין. מה שלא ניתן לקבל הוא חוסר ההלימה בין התכונות הנ"ל של הנבחרת לבין שיטת המשחק שלה, או בעצם להיעדר אסטרטגיה ברורה ומובהקת שתסתיר את החסרונות ותבליט את היתרונות היחסיים של הסגל, מה שגורם לכך שנראנו כמו נבחרת לא מתוכננת בחלק ההתקפי, ואפילו יותר מזה, לא ממש מאומנת ולא מדויקת בהגנה. זה היה נכון גם כשניצחנו, וכמובן בולט יותר בהפסדים.
הנבחרת לא מגיעה ל-80 נקודות בארבעים דקות משחק (את פינלנד ניצחנו בהארכה), כי משחק ההתקפה המסודר חסר השראה, די מקרי ותלוי ביוזמה של הכוכבים, ובמיעוט החודרים שיש לנו. התרגילים קלים לסגירה בהיעדרו של גבוה מסיבי שימשוך את ההגנה.
במחצית הראשונה זרקנו יותר מ-3 מאשר מ-2 והפכנו להיות תלויים לחלוטין באחוזי הקליעה. השימוש הלא נכון בדני אבדיה נמדד פשוט: ב-28 הדקות שלו הפסדנו ב-26 הפרש. ב-12 דקות בלעדיו ניצחנו ב-17 הפרש! אלה מספרים דרמטיים שמלמדים בעיקר על ההתעקשות של גודס עליו, גם כשהיה ברור שדני היה סחוט רגשית וגופנית. אנחנו לא משיגים כמעט סלים קלים, לא מקו העונשין, לא במתפרצות, ולא בריבאונד התקפה, כולם מדדי אגרסיביות שלא היתה.
הבעיה הגדולה יותר היא בהגנה. מתאזרח קשיש (סלוטר) בן 35 פירק אותנו בלי שהצלחנו לעצור אותו, וגבוה אחד (בצ'ירובסקי) היה האקס פקטור שפגע בנו בעומק בתנועות פשוטות לסל. ההגנה מתפרקת ממהלך בסיסי, חסימה לקלעי או פיק אנד רול, ולא נראה שיש הוראות ברורות איך לטפל בהן.
למרות הסגל העמוק שחקנים לא מקריבים עבירות. והחמישיה הראשונה אמנם שונתה, אבל עדיין חושבת התקפה, ונכנסה כרגיל לפיגור גדול. שוב חזרנו למצב רדיפה, והפעם לא הצלחנו להשיג. דרושים שינויים פרסונליים וטקטיים, והכל חייב לעבור דרך העיניים של ההגנה.
לא מובן מדוע אנחנו לוחצים רק בשתי הדקות האחרונות כשאנחנו בפיגור גדול. אם אנחנו יודעים ללחוץ וזה עובד, זו חייבת להיות שיטה סדורה. רק בסיום ראינו קצת את הגנת המאצ'-אפ זון, שיותר מתאימה לסגירת הצבע, ויציאה על קלעים, גם אם נקבל כמה שלשות או לייאפים.
יש להעלות בחמישיה את השומרים הטובים ביותר. הצעת הגשה: מקל, גינת, מנקו, זוסמן, דני. ואז ללחוץ, לשרוט, לרוץ ולשחק מהר ופרוע, לחטוף ולצאת למתפרצות, ולייצר סגנון ייחודי. אין מה להפסיד. תמיר בלאט מקבל המון דקות, אבל על כל סל או אסיסט שלו אנחנו מקבלים אחד בחזרה. זה נכון גם לנמרוד לוי.
הם צריכים לעלות מהספסל ולהביא שינוי התקפי. אבל קודם כל הגנה. אפשר להשתמש במשחק נגד סרביה כדי לתרגל את גישת השינוי, ואולי אפילו נפתיע את היוקיצ'ים מיצ'יצ'ים. ואז להגיע ביום חמישי נגד צ'כיה של ננו גינזבורג ולתת הצגה שתראה את כוחנו האמיתי. עוד לא אבדה תקוותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו