הזכייה של לינוי אשרם במדליית זהב לא נתפסת. מעבר להיסטוריה הישראלית עם שתי מתעמלות אמנותיות בגמר אולימפי, זוהי היסטוריה להיות על הפודיום האולימפי. זה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין.
נכון שאני המאמנת של לינוי, אבל אני גם חברה שלה. אני גם דורשת וגם מחבקת וגם כועסת, ומובן שאני גם מנשקת כשצריך. אבל האהבה העצומה שלי אליה לא תלויה בדבר. היא נשמה טובה.
האמביציוזיות והתחרותיות של לינוי הפכו אותה לאלופה אולימפית. היא עובדת מאוד קשה והתגברה על פציעות שהיא סוחבת לאורך השנים. לינוי היא גיבורה, שהוכיחה את זה פעם אחר פעם. זו לא מישהי שהייתה אנדרדוג, היא הרי זכתה במדליות בתחרויות שונות כבר משנת 2017.
בכל תרגיל שמתעמלת אמנותית מבצעת, חשוב שיהיה משהו ייחודי. במקרה של לינוי, הבחירה במוזיקה שליוותה את התרגילים נועדה בדיוק לרגעים האלה, ולכן הבחירה ב"הבה נגילה" בתרגיל הסרט בשלב המוקדמות הייתה חשובה מאוד.
כשלינוי לא הצליחה להביא את עצמה בתרגיל הסרט, כולם אמרו לי להחליף לה את התרגיל. גם אמא שלה ביקשה את זה ממני. אני התעקשתי, ואמרתי שאני לא מחליפה תרגיל. אחליף סרט או בגד, אבל לא את התרגיל. אין דבר כזה משהו מושלם.
בסופו של דבר, לינוי עשתה את הכל כל כך טוב בדרך להשמעת ההמנון, וזה הפך אותי לכל כך מאושרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו