האכזבה: בשביל להסביר את התחושות שיצאו ממני אחרי שזה נגמר, צריך להבין את ההתחלה. את כל התהליך שעברתי בחמש השנים האחרונות. בהכנה למשחקים האולימפיים אתה שם "אול אין" על כל החיים שלך עבור משהו ספציפי אחד - היום הזה על המזרן.
כשאתה מתחיל לקלוט לאט לאט שהיום הזה מתפספס לך ושכל מה שעבדת עליו בחמש השנים האחרונות הולך, אתה מרגיש תחושה כזאת של החמצה עצמית שקשה להכיל אותה. אתה מבין שאתה הולך להתמודד פה עם משהו שהוא צלקת נפשית לכל החיים, וזהו.
החלום: לאורך כל השנים לא דמיינתי שום תסריט מלבד זכייה במדליה אולימפית, אבל תמיד יש לך מלאך רע קטן על הכתף, שכאילו אומר לך "מה יקרה אם תפסיד והדברים לא יקרו כמו שתכננת?". תמיד אני מעלים את המלאך הרע הזה. באותו בוקר, ביום שני, קמתי עם הרגשה מאוד חיובית. הרגשתי מצוין, הרגשתי טוב - ובגלל זה הייתי כל כך מופתע ומאוכזב מהדרך שבה זה הסתיים. למרות כל זה, אני גאה בדרך שלי ואפילו שלם. לא הייתי משנה כלום בתוכנית שלי.
ההקרבה: אני מציב לעצמי מטרה, ואני יודע שאם אני אעשה פספוסים קטנים או דברים שהם לא מדויקים במאה אחוז - זה יגרע מהמטרה. כל המשפחה, כל החברים, בת הזוג שלי, כולם יודעים שאני מכוון מטרה לדבר אחד. קריירה של ספורטאי לא יכולה להימשך עד גיל 50-40 או עד הפנסיה, היא קצובה לזמן מאוד מסוים, לכמה שנים יפות וקצרות, ואתה נותן הכל בתקופה הזאת. אתה מקריב את הגוף שלך.
העוצמה: בגדול, אם מסתכלים על הנייר, המשחקים האולימפיים לא שונים מתחרויות אחרות שכבר זכיתי בהן במדליות. פשוט כל התפאורה, העטיפה וההשלכות הן מאוד קיצוניות. אם אני עכשיו אתן לך ללכת עשרה מטרים בקו ישר, אתה תצליח ללכת, נכון? אבל אם אני אגיד לך שעשרת המטרים האלה הם קורה בגובה 30 מטרים שאם אתה נופל ממנה אתה מת, ואם אתה מגיע לסוף אתה מקבל מיליון דולר - פתאום התחושה היא אחרת. זה משהו שאנחנו רגילים לעשות אותו, פשוט ההשלכות שלו, לטובה או לרעה, הן מאוד קיצוניות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו