שיא הרגש: כאב בלי פילטרים

אולם הג'ודו בטוקיו הפך בימים האחרונים להיכל הדמעות של הנבחרת הישראלית • כאשר חמש שנים של עבודה קשה מסתיימות בתוך ארבע דקות על המזרן, קשה להישאר אדישים אל מול הספורטאים שבורי הלב • אבל אלו הם המשחקים האולימפיים - האירוע שבו כל ניצחון הוא הרואי וכל הפסד הוא טרגדיה אמיתית

טוהר בוטבול. אכזבה על המזרן // צילום: אי.פי

הדבר הראשון שעשה טוהר בוטבול היה לשטוף פנים. אחר כך הוא לקח נשימה ארוכה, שאף שאיפה ארוכה הרבה יותר, ורק אז התייצב מול חבורה מצומצמת של עיתונאים שלא יכלו אלא להביע חמלה והזדהות.

לא פשוט לעמוד מול ספורטאי דקות אחרי שסיים את דרכו במשחקים האולימפיים, אבל יש במפגש הזה הרבה מאוד עוצמה. בוטבול, כמו אחרים לפניו, ניסה לבטא במילים ובמחוות אחרות את התחושות שעברו עליו באותו הרגע. לא בטוח שהצליח - בכל זאת, חמש שנים של עבודה קשה הסתיימו בתוך ארבע דקות של קרב - אבל באופן אבסורדי משהו, גם ברגעים הקשים, טוהר הצליח לספק רגע ספורטיבי טהור.

פיתחנו אדישות לספורט. אין מה לעשות, זה תהליך טבעי שהשתרש עם הזמן, ובטח בשנה וחצי האחרונות שהיו עמוסות אירועים וריקות מקהל.

מישה זילברמן // צילום: עמית שיסל, באדיבות הוועד האולימפי בישראל, עמית שיסל, באדיבות הוועד האולימפי בישראל

משחקים עברו לידינו, שיא רדף שיא, לא היתה ברירה אלא לסנן פה ושם. קשה לייחס להכל חשיבות עליונה, אז הופכים בררנים. זה מבאס.

במשחקים האולימפיים, לעומת זאת, אחד הדברים היפים הוא שאין מקום לאדישות. גם ציניות היא לא חלק מהעניין כי כל קרב, משחק, משחה, מרוץ הם בעלי חשי בות עליונה למישהו. אפילו כשצו פים במשחק בדמינטון בין זוג מונגולי לזוג הולנדי, אין ברירה אלא לבחור צד. להזדהות.

תמנע נלסון-לוי // צילום: אלן שיבר,

במשחקים האולימפיים כל ניצחון הוא הרואי וכל הפסד הוא טרגי - זה הדנ"א של אירוע הספורט הגדול בתבל.
באולם הג'ודו, ניפון בודוקאן, התנקזה בימים האחרונים כל האמוציונליות הישראלית. אולי כי הם לבד מול העולם, אולי כי הם לוחמים מטבעם. בכל מקרה, בשלושת הימים הראשונים של התחרויות רבים מהג'ודאים הישראלים הגיעו עד לבאר, אבל אף אחד מהם עדיין לא הצליח לשתות ממנה. ובמקום שבו מלכתחילה לא קיימות אדישות וציניות, מפגן הרגשות שחשפו הספורטאים שם היה מרהיב בעוצמתו.

אכזבה בלי פילטרים

israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

כמו בוטבול, כך גם תמנע נלסון־לוי וברוך שמאילוב הציגו את האכזבה שלהם בלי פילטרים. דמעות זלגו, מילים קשות נאמרו. אם חלום שמתנפץ היה יכול לדבר, סביר להניח שכך היה נשמע. "קשה לי לשאת את חוסר העמידה ביעדים שהצבתי לעצמי", אמר אתמול בוטבול, והמשפט הזה מסכם הכל.
הספורטאים האולימפיים הרכיבו יעד במשך חמש שנים ארוכות - יעד שאין דומה לו בשום תחרות אחרת - ועבורם הסוף הוא אחד: או הרואי או טרגי. אין אמצע. תמונות האכזבה שיצאו מאולם הג'ודו בימים האחרונים היו תמונות חזקות, מעוררות השראה ומהפנטות, וכעת נותר לקוות שאפשר יהיה להמיר אותן בתמונות של אושר, שמחה והצלחה. בטוח שהן תהיינה מהפנטות לא פחות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר