אמנם זו השנה השנייה ברציפות שגמר האן.בי.אי מפגיש שתי קבוצות שאני לא חושב שהייתי קם לראות בשידור ישיר אם היו נפגשות בעונה הרגילה, אבל האמת היא שזו סיטואציה נדירה. זו רק הפעם השנייה ברציפות כאמור שזה קורה מבחינתי מאז שנת 1991.
וגם אחרי משחק 5 העצום בין פיניקס למילווקי, אני עדיין מאמין שמאז שהאן.בי.אי משודרת בישראל, לא ראינו גמר בין שתי קבוצות יותר מוגבלות ופגומות. ובאמת, בעוד אנחנו בהחלט רגילים כמעט בכל שנה לראות איזושהי קבוצה עוברת איזו שהי סדרה בזכות פציעה של כוכב יריב, הפעם אנחנו חוזים בסדרת גמר בין שתי קבוצות שהרוב לא מאמינים שהיו מגיעות אליו אלמלא פציעות הרסניות של כוכבי היריבות.
אבל בזמן שדוראנט כבר עסוק בני סיון להביא זהב אולימפי נוסף, ולברון ג'יימס מקדם את "ספייס ג'אם 2", הסאנס והבאקס באות לכל משחק בגמר הזה ומוכיחות פעם אחר פעם שמה שקרה בדרך לשם, ומה שקורה מחוץ לאולם שהן משחקות בו, מעניין להן את הקצה.
וככה, בעוד גמר משחקי הבועה אשתקד בין לייקרס למיאמי באמת התקשה להתעלות לרמה גבוהה של כדורסל, אם יש דבר אחד שפיניקס ומילווקי עושות בגמר הזה - זה לה שכיח לגמרי שמדובר בשתי קבוצות שאולי לא היו צריכות להיות שם.
15 תצוגות הנקודות האישיות המובילות בסדרה עד כה - כלומר, 3 פר משחק - הניבו עד כה 493 נקודות 32.9 (פר תצוגה אישית). כן, אתם מבינים נכון - בממוצע, בכל משחק, יש שלושה שקולעים סביב 33. אלה מספרים כל כך גבוהים שהם ממש כמעט מתקרבים לאלה של גמר 2017, סדרה שבה שיחקו לברון ג'יימס, קיירי אירווינג, סטף קרי, קווין דוראנט וק ליי תומפסון. הם אפילו גבוהים יותר מאלה של גמר 93, שבו ג'ורדן קבע את השיא הממוצע למשחק בסדרת גמר, כשלצידו סקוטי פיפן ומולו צ'רלס בארקלי.
אז איך באמת קורה שלמרות הכל אנחנו רואים כדורסל ברמה כל כך גבוהה? ובכן, בעיקר כי כאוהדי כדורסל, התרגלנו בשנים האחרונות יותר ויותר להסתכל רק על צד אחד של המגרש. כלומר, צד אחד בכל פוזשן הזו. ההתקפה. וההתקפות בהחלט מתקתקות בסדרה
אלה לא רק התצוגות האישיות - שתי הקבוצות סיימו את העונה הרגילה עם 117.2 נקודות פר 100 פוזשנים, צמודות במקומות 6-5 בליגה. ובסדרה הזו הן על 119 (לבאקס) ו-118 (לסאנס). זה גם בא עם אחוזים מעולים מכל הטווחים - להוציא זה שיאניס מושך את האחוז מהעונשין של הבאקס כלפי מטה - ועם מעט מאוד איבודים.
המפתח: אתלטים שקולעים מצוין
זה נובע, בין היתר, גם מכך ששתי הקבוצות קיצרו את הרוטציות שלהן לרמות חדשות, כששתיהן משתמשות בעצם רק בשני שח קני ספסל כל אחת - והשחקן השמיני ברוטציה רואה מגרש רק בסיטואציות מאוד ספציפיות, יודע שבכל שנייה הוא עולה שוב על אימונית. זה משאיר בכל זמן נתון על הפרקט רק שחקנים שבנויים לכדורסל המודרני: אתלטים שקולעים מצוין ומסוגלים להחליף בשמירה כמעט בכל חסימה.
ועדיין, אפילו במקרה קיצוני כזה שבו שתי קבוצות הגנה טובות מאוד - שתיהן היו טופ 10 בעונה הסדירה ואז הובילו את כולן בספיגת נקודות בפלייאוף (עד לגמר) - פשוט לא מצליחות לעצור זו את זו (שתיהן, כאמור, קולעות בגמר הזה פר 100 פוזשנים אפילו יותר משקלעו בעונה הרגילה), אפילו במציאות כל כך פרו התקפה, אחרי חמישה משחקים שני המהלכים הכי חשובים בסדרה הזו קרו בהגנה.
החסימה ההיסטורית של יאניס על ניסיון האלי אופ של דיאנדרה אייטון והחטיפה הג'ורדנית של ג'רו הולידיי מידיו של דווין בוקר, שעזרו לחתום את ניצחונות הבאקס במשחקים 4 ו 5 בסדרה, בדרכם ליתרון ,2:3 הן תזכורת שלא משנה כמה קברניטי הליגה ינסו להשכיח את זה: הגנה אדירה מנצחת משחקים, מביאה אליפויות, ואפילו, מי היה מאמין, גם מצטלמת היטב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו