הסנסציה הגדול של נבחרת הנוער של ישראל שניצחה אמש (שבת) את נבחרת הנוער של ברזיל, מתחדדת יותר כאשר מבינים שעבור הציבור מדובר בשתי הגדרות כדורגל מאוד ברורות ובהירות.
נבחרת ישראל: השתתפות במונדיאל אחד בלבד ב-1970, אפס הופעות באליפות אירופה, יותר רגעים שוברי לב מרגעים מחממי לב, אינספור אכזבות, כישלונות, אי עמידה בציפיות. שם נרדף ליישות ספורטיבית שלא מצליחה להגשים את עצמה.
נבחרת ברזיל: חמש פעמים אלופת עולם, תשע פעמים אלופת דרום אמריקה, פלה, רונאלדיניו, רומאריו. ז׳וגו בוניטו, פדלאדה, סלסאו. ברזיל היא השם שנאמר כשרוצים להעצים קבוצה/נבחרת. ״בואנה, הם משחקים כמו ברזיל״. מלכת הכדורגל, סמל העוצמה.
נבחרות ישראל וברזיל כל כך שונות, עד שנדמה שלא קיים בעולמם של טורנירי הכדורגל על כל הגילים מסלול שיפגיש אותן זו מול זו במשחק רשמי. מאז 1976 זה לא קרה, והנה פתאום בארגנטינה, ברגע גמר אליפות העולם עד גיל 20, הן עולות זו לצד זו על הדשא של האיצטדיון בסאן חואן.
וזה היופי בטורניר הזה. הוא כבר הוכיח לאורך השנים שאין לו יכולת לנבא את העתיד, והוא גם לא נשען על העבר. זה באמת ובתמים טורניר שמשקף יותר מכל דבר אחר את ההווה. ובהווה, ההגדרות לא רלוונטיות. בהווה, ישראל ניצחה את ברזיל 2:3 ברבע גמר המונדיאל אחרי שפיגרה פעמיים ואחרי שהחמיצה שני פנדלים.
הווה משוגע
האווירה הכללית באיצטדיון בסאן חואן הייתה שונה עוד משעות הבוקר. נציגת פיפ״א, שעד כה הייתה קלילה וחייכנית, התייצבה מולנו בפנים חתומות והבהירה: ״הפעם זה שונה. זה רבע גמר, וזה ברזיל״. יש נבחרות שמביאות איתן יוקרה עצם קיומן, וברזיל היא האבטיפוס של העניין הזה. המדים הצהובים, המבטא, ההמנון, השמות של השחקנים – כל אלה מרעידים את הלב עוד לפני שנבעט כדור אחד.
אף אחד לא היה מבקר את הנבחרת של אופיר אם גם היא הייתה מתרפסת בפני האימפריה, אבל הנבחרת של אופיר חיים לא באה לפה להתרפס בפני אף אחד. מאז שנחת בארגנטינה, חיים טען שהמטרה שלו היא להישאר כאן עד המשחק האחרון. זאת נשארה המנטרה שלו אחרי ההפסד במשחק הראשון, התיקו בשני, וגם אחרי שישראל פיגרה 0:1 בעשרה שחקנים מול יפן. האמונה שלו ושל שחקניו מדבקת, ומוכיחה את עצמה, אבל עם כל הכבוד לה היא לא הסיבה שהנבחרת בחצי הגמר.
זאת קבוצת כדורגל מעולה. מאומנת, מסודרת, מוכשרת כמו שד ומודעת למעלותיה ולמגרעותיה. יום לפני המשחק מול ברזיל, במלון הנבחרת, חיים פתח בפני צוות השידור את הדלת וסיפר מה התכניות הטקטיות שלו ומה הוא היה רוצה לראות מהשחקנים שלו. ספויילר: כל מה שהוא אמר קרה. ההתקפות מהאגפים, העזרה למגנים, החילופים, ובעיקר השורה התחתונה: ״אנחנו באים לנצח״.
למען האמת, מהר מאוד התברר שבהווה יש הרבה היגיון באמירה הזאת. ישראל התנפלה על הברזילאים מהשנייה הראשונה, מתמסרת כאילו היא מנצ׳סטר סיטי וברזיל סטוק סיטי. שתי הנבחרות הצליחו לייצר מצבים, כל אחת בדרכה, אבל שוב סיימה הנבחרת של אופיר חיים 45 דקות ראשונות בלי שער. בינתיים ביציע המשיכו לעודד מאות ישראלים/יהודים ארגנטינאים.
"נחת לאנשים בבית"
דקות לפני פתיחת המשחק הם התבשרו שדגל פריסה ענק שהכינו לא מורשה להיכנס לאיצטדיון בגלל ענייני אישורים, אז הם השתמשו בעשרות דגלים קטנים, באבוקות, ובעיקר בגרון שלהם כדי לדחוף את הנבחרת. זה היה מאוד הכרחי אחרי שער יתרון ברזילאי בתחילת המחצית השנייה, שתוך שלוש דקות הומר בשער שיוויון. אל-ים קנצפולסקי הגביה, ענאן חלאילי נגח, עוד ביצוע מושלם של נבחרת מצוינת. עד הסיום לא נכבשו עוד שערים ובפעם הראשונה בטורניר הנבחרת נכנסה להארכה.
כחלק מהיותה מנפצת מיתוסים על הכדורגל הישראלי, ב-30 הדקות האחרונות הנבחרת ריסקה את עניין האופי הפריך כשחזרה מפיגור 1:2 תוך 90 שניות בזכות שער של המחליף חמזה שיבלי. בהמשך שברה לרסיסים את עניין הכושר הגופני כשרצה כמו מטורללת לכל עבר, ואז הפריכה את תדמית הלוזרית. דור תורג׳מן, שעלה למשחק כשעל זרועו סרט הדבקה שעליו כתב ״לזכר נרצחי הפיגוע״, לקח את הכדור על קצה הרחבה ויצא לסלאלום מרהיב שהסתיים ברשת של ברזיל וקבע 2:3.
״רצינו לתת קצת נחת לאנשים בבית״ אמר בסיום; ״אנחנו משתתפים בצער המשפחות״. הנבחרת הזאת הייתה כל כך רחוקה מההגדרה שלנו לנבחרת ישראל, שהיא הרשתה לעצמה להחמיץ שני פנדלים מול ברזיל ועדיין לחגוג בסיום ניצחון שלא היה כמותו. ניצחון שמתעלם מהעבר, לא בטוח שמספר משהו על העתיד, אבל מציג הווה אדיר, כביר, נדיר.
