וואו, וואו ועוד אלף פעמים וואו. הלב דופק של 180, המוח מתקשה לעכל את מה שהעיניים ראו. אין במאי שיכול היה לכתוב את הדרמה הזאת, למתוח אותה עד לקצה, ולשים עליה בסוף את החותמת שהעולם כולו רצה: ארגנטינה אלופת העולם, מסי הגדול מכולם.
זה היה ללא ספק המשחק הגדול בהיסטוריה. הגמר הגדול מכולם. שני הכוכבים הגדולים בעולם, מסי וקיליאן אמבפה, במשחק שיא שידובר בו עוד שנים. אינסוף מהפכים, בניגוד לכל הגיון, וברקע עידוד מטורף במגרש, ומיליארדים שרואים בבית – ולא מאמינים למה שהם רואים. המתח, המהפכים, המעברים משמחה לדיכאון ולהיפך, והתפילות – אוי, כמה תפילות נשמעות בכל פינה בגלובוס, והן הופנו בעיקר לאחד, 170 סנטימטר, אבל קוסם חד פעמי ששם את החותמת על היותו גדול השחקנים בהיסטוריה.
שום דבר במשחק עצמו לא הכין אותנו לדרמה שקיבלנו. עד לדקה ה-80 הוא היה חד-צדדי, כמעט משעמם, כולו ארגנטינה שהובילה משערים של מסי ואנחל די-מאריה. הקהל ביציעים המשיך את מופעי השירה שנראו בחודש האחרון ברחבי העיר, ובכל משחק של ארגנטינה בטורניר – ברחובות של דוחא, ברכבת התחתית, בדרך לאצטדיון, ובמגרש עצמו שהיה צבוע כולו בתכלת-לבן, עם איים קטנים של הטריקולור.
אבל אז בא היורש, אמבפה, ובמופע אישי השווה תוך דקה. הקהל הארגנטינאי חשב שהוא מתעלף, הצרפתים היו בטירוף. גם ההארכה לא הצליחה להפריד בין הנבחרות – עם עוד יתרון ארגנטינאי של מסי (שער 7 בטורניר), ועוד שוויון של אמבפה (8 שערים) שעשה נס אחרון לצרפתים בנר הראשון של חנוכה – והגמר המטורף הזה הלך למקום הכי לא הוגן, לפנדלים, בניסיון להפריד בין שתי הנבחרות הגדולות בעולם.
ושם, בפנדלים, זאת הייתה רק ארגנטינה, עם עוד תצוגת שוערות אדירה של אמיליאנו מרטינס. האיש שסייע להם לעבור את הולנד בפנדלים עשה זאת שוב – ופרץ בבכי. כל שחקני ארגנטינה בכו ביחד איתו, ואיתם הקהל ביציעים שחיכה לגביע הזה 36 שנה, מאז מכסיקו 1986. היחיד שלא בכה היה מסי, שבטורניר הזה הראה פנים אחרות שלו: מנהיג, בוגר, ומי שהצליח להוריד סוף-סוף את הקוף מהגב, להיכנס לנעליים של דייגו מראדונה, ולקחת על הגב 40 מיליון ארגנטינאים עד לגביע הקדוש.
הצרפתים, שיצאו במשחק הזה מהקבר, נראו בסוף אבודים. הם היו מילימטר מלזכות בגביע בפעם השניה ברציפות, אבל בסופו של דבר – ולמרות המשחק הנדיר של אמבפה, שכל-כך רצה את הגביע כמתנה ליום הולדתו מחר – איש לא יזכור את הטורניר המעולה שלהם. מה שיישאר מהגמר הזה הוא הגביע השלישי של ארגנטינה בהיסטוריה, ושמחה עד-אין-קץ של האומה חולת הכדורגל הזאת, שתימשך בוודאי לא מעט ימים בניסיון להשכיח את הערימה העצומה של הצרות במדינה.
החגיגה במגרש נמשכה עוד שעה ארוכה. מסי הניף את הגביע כשהוא לבוש גלימה מוזהבת שקיבל מהאמיר של קטאר, ורץ לחבק את אשתו והילדים. תמונה אחת שלהם, יושבים ביחד, מדברים ומחייכים, תפסה את העין. כל שחקן אחר היה כנראה בסערת רגשות, אבל מסי – שחי ביקום משלו – נראה היה כאילו יצאה לפיקניק משפחתי, כשהגביע המוזהב לצידו.
האוהדים, שסירבו לעזוב את המגרש לאחר הגמר שקיבלו, המשיכו לחגוג ברחבי דוחא. בעיר הוקמו כמה במות עם הופעות חיות, אבל את ההופעה הטובה ביותר סיפק הקהל הארגנטינאי. תצוגת העידוד שהחלה שעות לפני שריקת הפתיחה לא נגמרה גם שעות לאחר שריקת הסיום, ותלווה כעת את הנבחרת כל הדרך בחזרה הביתה לבואנוס איירס.
תצוגת העל שקיבלנו הייתה אקורד סיום הולם למונדיאל מעולה באיכותו. נכון שהדרך אליו הייתה רצופה כוכביות וכתמים: העברת המשחקים לחורף, אלפי הפועלים שנהרגו במהלך בניית האצטדיונים, האיסור על שתיית אלכוהול ומניעת המחאות בעניינה של הקהילה הגאה. אבל מבחינת כדורגל, החודש האחרון הביא את המשחק הפופולרי בעולם לשיא של ריגוש, שספק אם יישבר בקרוב.
מבחינת קטאר, זה מה שחשוב. היא הרימה מונדיאל מרשים מאוד, מאורגן למופת – עניין לא מובן מאליו למדינה כה קטנה וחסרת ניסיון באירועים מסדר הגודל הזה. זה ניכר בכל פינה, בכל יום של המשחקים וגם סתם ברחובות של דוחא, שלמשך חודש אחד הפכו למרכז העולם. בדיוק את הפנים הידידותיות האלה ביקשה קטאר לשווק, וברוב הזמן היא גם הצליחה (למעט כמה מחאות פוליטיות, בעיקר מצידה של נבחרת מרוקו). לסיום, היא גם הביאה לגמר את שני היהלומים הנוצצים ביותר שלה – מסי ואמבפה, שמשחקים בפריז סן-ז'רמן ששייכת לקטאר – והוכיחה שאין גבול למה שכסף יכול להשיג.
מהיום תחזור קטאר להיות מה שהייתה: נסיכות עשירה, דתית ושמרנית. אבל כל מי שהיה בה בשבועות האחרונים לא ישכח את רגעי הקסם שהיו חלק מהמונדיאל הזה, ובעיקר הגמר – חוויה חד-פעמית, על-חושית, שהמלה המתאימה ביותר לסכם אותה היא "תודה". תודה שזכינו לראות את המשחק הזה, את השחקנים האלה, ולהיות חלק מאירוע שספק אם יחזור על עצמו בעוצמות כאלה בעתיד.
