"אכזרי". מילה שנאמרת רבות בהקשר של כדורגל. "זה משחק אכזרי", טענו מאמנים ושחקנים רבים לאורך ההיסטוריה האכזרית של המשחק, טענה ששטחו מכיוון שהרגישו שאין קורלציה בין מה שעשו על הדשא לבין התוצאה הסופית.
לטענתם הגיע להם יותר, אבל הכדורגל - אכזרי שכמותו - השאיר אותם עם פחות. זה קורה הרבה, ויש שיגידו שזה היופי של המשחק הזה. לא תמיד הטובים מנצחים. לפעמים הסוף הוא אכזרי.
עבור הארגנטינאים, גמר הגביע העולמי הערב מול צרפת הוא בעל פוטנציאל האכזריות הגדול בהיסטוריה של המשחק.
מצד אחד - נכון, יש את האפשרות שהוא לא יהיה כזה. שהנבחרת של ליונל סקלוני תזכה בגביע בפעם השלישית בתולדותיה ובפעם הראשונה מאז 1986, ושליאו מסי יזכה לסיום שכולם מפללים לו.
"הכדורגל חייב לו" הוא סלוגן שמלווה את הארגנטינאים כבר כמה שנים, כי באיזשהו מקום הם מאמינים שהחיים מסוגלים להיות הוגנים. שהחיים מסוגלים לפרגן למספר 10 שלהם על כך שהוא פרגן להם כדורגל עילאי במשך 16 שנים.
זה משהו כמעט דתי אצלם, תקווה שהם סוחבים איתם לכל פינה בעולם, ובמיוחד לקטאר. הדחיפה שמסי מקבל בחודש הזה מהארגנטינאים היא חסרת תקדים. זה בשירים, בדגלים, במילים ובלב של כל אחד מהם.
אבל מה אם לא? מה אם הגביע יזלוג לו פעם נוספת לכיוונה של צרפת, וארגנטינה תשאר בידיים ריקות? כמה אכזרי זה יהיה? כמה זה ישפיע על המורשת של מסי? מי הפילוסוף שיכול לענות על זה? השאלות האלה קשות עד כדי כך, שהן תקועות כרגע במגירת "נושאים בהכחשה" אצל הארגנטינאים.
יחד עם זאת, נדמה שמתחת לפני השטח ארגנטינה דווקא כן עוסקת בזה. משתעשעת במחשבה האכזרית הזאת. הנאום שהעניקה למסי העיתונאית מריה פרננדס, שבו אמרה: "לא משנה אם תזכו בגביע - אתה כבר השפעת על החיים של כל הארגנטינאים", היה מרתק, כי הוא שיקף את דעתם של רבים במדינה.
"לא תלוי בגמר"
יש דעה שהשתרשה בתקופה האחרונה, שלפיה מסי הידק את החיבור שלו לארגנטינה עם הזכייה בקופה אמריקה, שדרג את היכולת במדי הנבחרת והציג על הבמה הגדולה בעולם את האופי הכי ארגנטינאי שלו.
אתמול, באירוע של אגדות פיפ"א, אמר חאבייר סאנטי: "ליאו הוא כבר עכשיו ברמה של מראדונה, וזה לא תלוי בתוצאה של הגמר". הנה, אפילו שחקן העבר טוען שהגביע אינו הכרחי למורשת של מסי. אך האם זה באמת המצב?
זאת שאלה מרתקת. מסי, להבדיל ממראדונה, מעולם לא הציג את עצמו כמי שמעוניין או יכול לסחוב מדינה שלמה על הגב שלו. הוא לא היה ווקאלי בנושא, הוא פשוט היה טוב בכדורגל.
הציפיות העצומות נדבקו אליו כמו הכדור לרגל, ונדמה היה שעם הזמן העסק הפך קצת גדול עליו. ב־2006 הוא לא שיחק ברבע הגמר שבו הודחה ארגנטינה מול גרמניה, ב־2010 לא כבש בכל המונדיאל, ב־2014 דעך בנוקאאוט ופספס בגמר וב־2018 נזרק עם נבחרתו על ידי צרפת.
בין לבין, כשגם הקופה אמריקה משאירה את ארגנטינה עם הצד האכזרי של הכדורגל, מסי אפילו הודיע על פרישה מהנבחרת. קצרה, אבל פרישה. המסקנה היתה שמסי לא מסוגל להתמודד עם הלחץ שמביא איתו התיק של נבחרת ארגנטינה.
היום, רגע לפני גמר הגביע העולמי, מתברר שמסי לא יכול היה בלעדיו. הלחץ של הנבחרת היה הדלק האמיתי שלו, הסיבה שהוא הצליח להגיע לקטאר בגיל 35, בכושר שיא, נחוש להשיג את הדבר שחמק מרגליו כבר ארבע פעמים בעבר.
המהפך הזה בעלילה וביכולת, הוא גם זה שהופך את שאלת האכזריות הפוטנציאלית של הגמר הזה לדיון פילוסופי. מבחינת הארגנטינאים - אין שום ספק שמסי נתן להם הרבה, מילא אצלם חסך של כדורגל והביא אותם הכי קרוב שיש לימים העליזים של 1986.
יש תחושה מסוימת שכולם מרוצים ושלמים מהתהליך הזה, מסוגלים ליהנות מהחוויה גם אם תסתיים בלי הזהב. האם זה באמת המצב? כנראה לא. ארגנטינה רוצה את הגביע. כמהה לו, זקוקה לו. בשבילה, בשביל דייגו, בשביל ליאו מסי. כל סוף אחר, למרות הכל, יהיה אכזרי.
יחס בווינר לניצחון של ארגנטינה שווה 2.65, לתיקו 2.90 ולניצחון של צרפת 2.70
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו