פארו שוכנת באלגרב, על חוף האטלנטי אולי 30 קילומטרים מגבול ספרד. אתרי ההמלצות עושים לה עוול כשהם מתארים אותה בעיקר כשדה תעופה לאתרי הנופש היוקרתיים בפינה השמאלית התחתונה של אירופה.
אבל יש בה חן של עולם ישן והיסטוריה מפתיעה. למשל שהיה זה לוחם יהודי, יחיה בן באקר, שהנהיג מרד בשלטון המוסלמי והקים אוטונומיה נוצרית במרחב מוסלמי במאה התשיעית.
מהאלגרב גם יצאו הספינות לעולם החדש ועם כל העוול שעשו האירופאים באמריקות דבר אחד טוב יצא לנו מכל העניין: כדורגל ברזילאי. ובמדרחוב קונסליארו-ביבאר מתכוננים למשחק של הסלסאו מול שוויץ.
היום פארו ממלאת תפקיד הפוך. היא השער של אירופה לברזילאים שרוצים להגר לאירופה. מרביתם עובדים בענף התיירות אבל בחלקם מדובר באוכלוסייה משכילה יותר.
בשנות ה-80 הוקמה אוניברסיטת האלגרב והיא באופן אקטיבי מנסה לגייס ברזילאים מוכשרים. היא למשל האוניברסיטה היחידה באירופה שמכירה בבחינה הפסיכומטרית הברזילאית. הם באים לכאן ובזמן שהם מתחנכים הם משלימים אזרחות או תושבות ברזילאית. ומכאן האיחוד האירופי פתוח בפניהם.
בפאב הכדורגל הגדול של הרחוב ציורים של הגדולים - פלה, מראדונה, מסי - ולפאב יש שם פשוט שמבטא את רצונותיו של כל אוהד כדורגל באשר הוא ״3 נקודות״. כותב שורות אלו מספר ליושבים שנולד בעידן של 2 נקודות לניצחון והם מרגישים שהתמזל מזלם לפגוש דינוזאור.
תמצאו בהגירה הברזילאית לא מעט מאפיינים שתמצאו בישראלים באירופה. למשל את האפולוגטיקה של החלטת ההגירה. כשסטודנטית לעסקים בשם נינה אומרת שהיא כאן בגלל שבולוסנרו מדכא את המחשבה החופשית בברזיל אומרת לה חברתה ״אז עכשיו תחזרי לברזיל? (בולסונארו נוצח בבחירות)״.
״לא כל כך מהר״, היא צוחקת עם כולם. בנימה רצינית יותר אומר לי סטודנט ברזילאי אחר שאין הרבה סיכוי שהרבה מהברזילאים פה - תערובת של מעמד בינוני משכיל ואנשים משכבות נמוכות - היו נפגשים בפאב בברזיל.
הרחוב מתפרץ פעמיים בשאגות. את ההתפרצות הראשונה - השער של וינישיוס ז׳וניור - כפי שמגלגלים זאת על הלשון בפורטוגזית - פוסל ה-VAR. אבל אז “טנק המערכה״ (כינויו במדריד) קאסמירו, מכריע את השוויצרים בשער נפלא בדקה ה-83. הרחוב מאוחד, הברזילאים מנגנים ורוקדים. לפורטוגזים זו נבחרת ב׳.
עוברים לעוד סלסאו
הכותב אוהד את קבוצתו הנוכחית של קאסמירו. ואנחנו עוברים לעוד סלסאו. זו של פורטוגל. על קירות הפאב גם תמונותיהם של כריסטיאנו רונאלדו והגיבורים הקדומים יותר פיגו ואוזביו. אני מדבר עם רפא אוהד, סטודנט ודי ג׳יי מקומי, שהגיע לבאר עם חבריו הברזילאים. פורטוגל בתקופה מסובכת. דווקא בעידן בו צמח הסגל הטוב בתולדותיה רונאלדו באותה תקופה בעייתית במעגל החיים של כוכב העל. ירידה טבעית ביכולתו.
אם במקרה אתם מאותם אנשים שיכולים להרשות לעצמם סיור פרטי בחלל אז נעדכן שבחודש האחרון הוא התפוצץ, הסתכסך ועזב בזעם את מנצ׳סטר יונייטד, והוא מהשחקנים הבודדים אי פעם שמשחקים בגביע העולמי בלי חוזה מקבוצה.
״אז הוא צריך לשחק?״, אני שואל את רפא והתשובה היא אלטרנטיבה לכל צורת החשיבה של הרבה אוהדי כדורגל. הוא עונה שכן ומסביר ״כי רק במגרש יש לו מנוח מכל מה שקורה איתו עכשיו״. כלומר אוהד שחושב על השחקן ונפשו ולא על התועלת לקבוצה.
בתוך השקט של חולצת פורטוגל נראה שרונאלדו באמת מצא מנוח. לא הופעה בסטנדרטים העצומים שהציב בעברו אבל בהופעה אנושית לגמרי בסדר. הוא מכין כמה מצבים לחבריו וגם עושה את התנועה שמביאה לשער הראשון של ברונו.
במדיה החברתית על מסך המכשיר הסלולרי אתה רואה את הזעם העולמי נגד רונאלדו מבעבע שוב לנקודת רתיחה. ״מה הוא חוגג כאילו הוא שם את הגול?״ אנשים מתלוננים על הנרקסיסיזם המשוקץ. הפורטוגזים לעומת זאת עצובים כשפיפ״א מתקנת את זהות המבקיע מרונאלדו לברונו.
זו רבותי תמצית ההבדל בין אוהד קבוצת הצ׳מפיונס ליג העולמי המודרני לאוהד מקומי. עבור הראשון רונאלדו הוא מולטי מליונר שצריך לתת תוצרת מדידה. ולהעריך את הכסף שמשלמים לו. המחוג כבר עבר מהערצה לשנאה.
עבור האוהד הלאומי הוא אחד משלהם שעובר תקופה לא פשוטה. תמונתו תהיה על קירות ״3 נקודות״ כשהעולם יעבור, עדכון, הוא כבר עבר, לעסוק באבמפה.
ברחוב חוגגים בשתייה ובמוסיקה אלקטרונית 6 נקודות לשתי הסלסאו. בין חולצות ניימאר, קאסמירו, ברונו, ברונו-דיאז, אפילו אוזביו יש אחת ואחות עם חולצות ריקרדו קארסמה. בחירה מוזרה בשחקן שכבר אינו בנבחרת פורטוגל וגם כשהיה לא היה מיוחד במיוחד.
״אנחנו צוענים״, הם אומרים. כדורגלנים בפינה השמאלית הנמוכה של אירופה מרימים קרן לעמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו