כל סרט טוב שראיתם אי פעם התבסס על תסריט מצוין. והמפתח לכל תסריט מוצלח הוא האירוע המחולל, מצב שבו הגיבור נשלח אל מחוץ לאיזור הנוחות שלו, וחייב לייצר לעצמו מטרה חדשה ולצאת לקרב, אם כדי להצליח ולנצח, או לפחות כדי לשרוד.
שתי דקות לסיום הרבע השני קלע ג'ורדן לויד את הנקודה ה 17 שלו, מונאקו עלתה ליתרון של 19 נקודות, וזה פתאום נראה משחק של "לא כוחות". הבדלי האיכות היו תהומיים, וחלק מהאוהדים התכונן לעזוב בהפסקה. מכבי היתה אנמית ונרפית, הלכה רק פעמיים לקו כל המחצית, וזו היתה הכנה לקטסטרופה כבר במשחק השלישי של העונה. אבל זה גם היה האירוע המחולל של הגיבור, עודד קטש, שבסיטואציה הקשה הזו מצא סוף סוף את עצמו בתוך הקבוצה שלו.
אפשר להתווכח על "השיטה" של קטש, אפשר לדון על הגיוון במשחק ההתקפה שלו, אבל אי אפשר לקחת ממנו את התכונה החשובה ביותר שלו: התחושה של המשחק, ה- FEEL של השחקנים שלו ושל המומנטום. כשחקן כוכב לשעבר הוא מבין את נפש ילדיו, וברגע המכונן ההוא הוא הבין מה צריך לעשות. פשוט לזרוק את תכנית המשחק לפח, לחזור ליסודות של אטרף בהגנה, ריצה, והתבססות על הכוכבים בהתקפה. סוף סוף קטש נראה חי ואנרגטי, וזה השליך על הקבוצה שלו. ועל האוהדים.
רבע רביעי מוחץ של 11:26 עשה מהפך נדיר ושלח את קטש לכתוב מחדש את התסריט. קשה, אבל עם התוצאה אי אפשר להתווכח. ובלי קשר, לשלוח פרחים למייק ג'יימס שחיבל בכל ניסיון חזרה של הצרפתים.
אז מה בתכנית? קודם כל להנמיך. לא את הציפיות, אלא את ההרכב. מחמישייה עם שלושה גבוהים במהלך הרבע הראשון (ניבו, פויטרס ומרטין), קטש הנמיך בהדרגה עד הרכב של ארבעה גארדים, (כולל אדאמס שהגיע רק לפני יומיים, כי כל כלי כשר ולגיטימי כדי לשרוד) שייצרו חטיפות וריצות והוציאו מהבקבוק את הרוחות המסתוריות של יד אליהו, שיודעות להפוך משחקים אבודים למסיבות ניצחון. ויתור כזה אינו מובן מאליו למאמן שמנסה להוכיח שהוא שייך לקבוצת העילית של מאמני היבשת. אבל גם קטש יודע שקודם כל צריך לנצח. אחר כך נבנה תכנית למשחק הבא. וזה מה שהוא עשה.
הרכב שני הגבוהים פשט רגל סופית. מה עוד שניבו ופויטרס, מה לעשות, לא באמת סנטרים בגודל וברמה של להתמודד עם הממותות של היבשת. אז אם בהרכב "גבוה" מכבי מפסידה בריבאונד מתחת לסל שלה, אולי עדיף להנמיך ולשחק עם גארדים שלפחות ירוצו, ויחטפו, ואולי יקלעו שלשות. אבל מעבר לריצה, נדמה שההרכב שסידר לקטש את המהפך היה גם בעל חיבור טוב יותר, אגרסיביות ואינטנסיביות הגנתית חזקה יותר, ואינטילינצית משחק גבוהה יותר.
קטש הרגיש שבולדווין רותח, ודאג שיהיה המוציא לפועל. הוא שם לידו את ג'ון די, עדיין השומר הטוב ביותר של מכבי, וגם כמעט לא עושה טעויות בהתקפה. כשיקבל ביטחון ועוד קליעות ייכנסו, הוא יהיה נשק מצוין. בראון שיחק לסירוגין עד שעלה בדקות האחרונות כדי להפעיל את בולדווין, ולראשונה העונה קיבל קטש ערך מוסף מהחיבור ביניהם. בדיוק בזמן.
בסיום קטש כבר רקד על המגרש מהקווים. ביצע חילופים של הגנה התקפה, תכנן כל מהלך, התווכח עם השופטים על כל שריקה, היה פשוט חי ורוגש. והחצין את ההנאה שלו. האמת, מגיע לו.
כבר מתחילת העונה היה ברור שרומן סורקין לא מנוצל מספיק, בעיקר אחרי עונת הפריצה הקודמת והציפיה להמשכיות. יש לו חוש אדיר למשחק, יכולת אתלטית חריגה והתמצאות נדירה ברחבות, שאף אחד מהשחקנים הזרים הגבוהים לא מחזיק. הוא השחקן השלישי אותו מחפש קטש, ליד שני הכוכבים, וכל התלבטות כאן תעלה ביוקר. מהלכי כדורסל נבונים בהתקפה, כולל אסיסטים, שתי חסימות שהכריעו בעצם את המשחק, והכי חשוב, כמעט ללא טעויות בהגנה.
לזכותו של קטש, הוא הפעם לא הוציא אותו אלא שמר אותו על המגרש כמה שיכול היה. וזה נראה כמו תחילתה של ידידות נהדרת, או אם תרצו, רומן אמיתי בין מאמן לשחקן.
וכדי שהאירוע המחולל הזה יניע לא רק את תסריט המשחק האחרון, אלא ייצור מועמד לסרט השנה, קטש חייב להבין שזו צריכה להיות השיטה שלו, וזו הקבוצה שלו, ולהפסיק להתעקש על כדורסל שלא מתאים לה. קודם כל לעבוד על הגנה ועל התיאום בשמירה. שם הכל מתחיל, וזה כייף לשמור ולהצליח יחד. ובעיקר במשחקי הבית, להיות בעלי הבית. ללחוץ, לרוץ, לשחרר את הכלבים לנשוך, להדליק את הקהל ולהשתמש באנרגיה שלו. מאמנים טובים נבחנים בשיטות משחק, בעיקר בהתקפה.
מאמנים גדולים נמדדים ביכולת להתאים את השיטה לכישרון של השחקנים, ובעיקר בטור הניצחונות. וקטש עכשין במאזן 1:2, ואם ישתמש בלמידה כבר במשחק נגד וילרבאן, הוא יסיים שבוע קריטי כשהוא במצב מצוין, אחרי שקרקפת אחת של קבוצת עילית עם כוכב על כבר בחגורה שלו. הוא הגיבור, ובידיו ובליבו יש את היכולת לכתוב את הסיפור הבא. שלו, ושל מכבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו