נתחיל מהסוף. כאוהדי כדורגל אנחנו מחפשים משהו להיאחז בו, ואולי בגלל זה התיקו אתמול (מוצ"ש) מול אשדוד פשוט גמר אותנו. לא היה בו כלום. אפילו ההצגה הנהדרת של הקהל לא הפיחה בו רוח חיים.
כשאיביץ' נחת בארץ היה ברור שמכבי תחזור לעצמה, אבל גם בחלומות הכי ורודים של האופטימיסטים חסרי התקנה לא האמנו שננצח את 3 המשחקים הראשונים עם יחס שערים של 1-14 כשתשעה שחקנים שונים כובשים.
המסר שעבר עם פתיחת הליגה הרגיש ברור - לא משנה מי עולה על המגרש אלא מה קורה בו. מכבי מציגה כדורגל חכם ויצירתי, ומנצחת לא רק בגלל שהיא למדה את היריבות (עם כל הכבוד להן), אלא בגלל שהיא מחזקת את מה שהלך לאיבוד אצלה בשנתיים האחרונות.
הבעיה היא - שזה ממכר. וברגע שלוקחים ממך את זה, ולו לרגע, אתה פשוט מרגיש מפורק. רק הבוקר קיבלתי מאה הודעות כמו "אני מוכר את המנוי, זה לא בשבילי הענף הזה", "דיכאון", "לקום בבוקר ולבעוט בקיר".
בהיעדרו של יובאנוביץ' ועם חלוץ סגל אחד בלבד כאשר השני בטח עובר ממטווחים לתורנות מטבח, שוב צצו לא מעט שאלות בנוגע לבניית הסגל ואיך זה יתפקד נגד אשדוד. לא אסלח להם על שהרסו לי את מנהג ערב שבת - 10 דק' עמדתי מבולבל מול השולחן ותהיתי אם לסדר אותו ב-3-5-2 או 4-3-3 ואיפה יישבו הילדים.
מ.ס אשדוד היא דרך לא ידועה. בכל עונה אתה צריך להמתין עשרה מחזורים כדי לראות מה תקבל. עם זאת, אני מרשה לעצמי להגיד שקיים קונצנזוס בקרב אוהדי הכדורגל כולם שהי"א הוא אחד מאצטדיוני החוץ הקשים בליגה. החל מגודלו הפיזי שמקל על אשדוד לצופף את המשחק, דרך כר הדשא שנראה כמו פארק הירקון אחרי הופעה של מארון 5 ועד השכנים שגרים מעל יציע קהל החוץ וזורקים עליך קליפות של גרעינים.
כך, רק לפני כמעט פחות משנתיים הפסדנו שם 3:2 עם גול לחיבורים של שגיב יחזקאל, שבאופן די חריג החליט לבעוט לשער במקום לעבור שחקן בדריבל ואז עוד שחקן ואז עוד אחד ואז עוד אחד ואז לאבד את הכדור. אמנם רק התחלנו את הליגה לא מזמן, אבל ההתמודדות אתמול הרגישה לי כמו פרק הדחה של האח הגדול, פשוט היה צריך לעבור את זה. לצערי, זה לא קרה.
מכבי "דיגמנה" כדורגל. לא יותר מזה. גם אם המשחק היה נמשך עד עכשיו, ההרגשה היא שלא היינו מבקיעים שער. מהצד השני, חמודי כנעאן, שנראה כאילו הוא משחק כדורגל רק נגד מכבי תל אביב וביתר המשחקים הוא פצוע, יכול היה לשלוח אותנו כולנו הביתה מובכים דרך רחוב העצבים פינת מלנכוליה.
צריך להודות: המשחק היה בלתי נסבל לצפייה, כזה שעוזר לך להשלים שלבים בקנדי קראש. הפנדל במתנה שהוחמץ והשער בדקה ה-90 שנפסל הזכירו לנו בפעם המיליון שהצלחה היא לא עניין של מזל, אלא של בחירה. עכשיו נותר רק לשבור את הראש מה הביא לתיקו הזה - חולצת החוץ שנלבשה לראשונה ואולי היא המנחוס, הצמיד מהכותל שנשכח בבית או אולי אפילו המוות של המלכה אליזבת ה-II השפיע.
אבל האמת - ובשיא הקלישאה - זו הליגה. לא באמת ציפינו לחמישיות ושישיות כל משחק. אם זה מנחם מישהו, בסיבוב הראשון של איביץ' בעונת 19/20 עשינו 3 תוצאות תיקו 0, וכולנו זוכרים איך זה נגמר.
עדיין לא ראינו את הטוב ביותר של מכבי, לא נגד ניס בבית, לא נגד ריינה או חדרה וגם לא נגד ק"ש. זה כמובן לא מחייב את כולם, אבל מבחינתי אני יודע שזה נכון. הפכנו את שעון החול לקראת בית"ר בשבת. רק ניצחון יעביר את הטעם הזה בפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו