לפעמים חלומות מתגשמים: נבחרת הנוער ניפצה את כל הסטיגמות

מי שחשב שמסע הקסם של אופיר חיים והגברים הצעירים שלו יסתיים עם ההישג ההיסטורי של העפלה למונדאליטו, כנראה לא הכיר באמת את הלב הגדול והחיבור המופלא בין המאמן לשחקניו.

נבחרת הנוער שלנו לקחה את כל הסטיגמות על הכדורגל הישראלי, זרקה אותם על הרצפה, ניתצה אותם ונתנה גאווה עצומה לכל אוהבי הענף כששיחקה בצורה הירואית מול הנבחרת החזקה בטורניר צרפת, יכלה לה והעפילה בצדק לגמר אליפות אירופה.

הדרך שבה מכין המאמן את שחקניו למשחק הרבה יותר חשובה מכל נאום מוטיבציה. אז אופיר חיים הוא לא רק מוטיבטור ואדם עם לב גדול שמתחבר לגברים הצעירים שלו (זהו, אני כבר לא קורא להם ילדים), הוא גם טקטיקן מצוין.

דווקא נבחרת צרפת, שכבשה 11 שערים בשלב הבתים, מצמצה ראשונה, כששינתה מערך בפתיחה מ 4:3:3 ל 3:5:2 וניסתה ללחוץ בשמירה אישית על כל המגרש. חיים ושחקניו פתחו טוב את המשחק, אבל אחרי 10 דקות השליטה עברה כצפוי לצרפתים.

חיים בחוכמה, ביקש מאחמד סלמן לוותר על הבלמים ולעזור לקשרים, כדי לייצר יתרון מספרי באמצע ולאפשר לעאבד ולוגסי לעזור למגנים מול שחקני הכנף. העובדה שחיים דורש מהשחקנים להניע כדור, גם תחת לחץ, נותנת להם את הביטחון שהם שווים ליריבה ויכולים לה. לראיה, השער הראשון שלנו, אמנם היה עצמי, אבל הוא היה מאסטר פיס של כדורגל קבוצתי.

 15 מסירות ברצף, 7 שחקנים מעורבים, לוגסי עם כדור עומק קסום וגלוך, שמסר את המסירה הראשונה במהלך, היה זה שמסר את הרוחב לשער העצמי של טורה. אותו טורה, שהתמונה שלו עם נועם מוצ'ה שלנו, אחרי משחק האימון בקלייר פונטיין הפכה לוויראלית בגלל הבדל של 40 ס"מ בגובה ביניהם. השער השני שלנו הוכיח שגובה לא קובע גם בכדורים נייחים, אם מבצעים אותם נכון.

לוגסי המצוין סיפק הרמה מצוינת וקנצפולסקי, קשר אדיר וווינר אמיתי, נגח עם הראש והלב לרשת (שער שהפך בסוף לשער ניצחון) ורץ לחגוג עם הספסל של הנבחרת.

עוד נתון שמעצים את ההישג הישראלי -  בניגוד לצרפתים, שכל השחקנים שלהם נולדו ב 2003, חצי משחקני השדה שפתחו אצלנו הם שנתון 2004  (תוסיפו את קנצפולסקי שהוא יליד סוף דצמבר 2003). אסור להקל בזה ראש, בגילאים האלו, שחלק מהשחקנים לא סיימו את ההתפתחות הפיזית, יש לזה משמעות גדולה. ישראלוב, עאבד, גלוך, לוגסי, סלמן ותומר שנכנס כמחליף – כולם יכולים לשחק גם באליפות אירופה הבאה.

את חלק מהשחקנים אימנתי בנוער של הפועל ת"א. הכרתי אותם כשהיו בני 15 ו-16 ועדיין בוסר, ילדים ממש. עברתי איתם ביחד את תקופת הקורונה הלא פשוטה. לראות אותם מגשימים את עצמם, משחקים בכזו בגרות, מוכיחים ווינריות ובעיקר חוגגים ומאושרים בסיום המשחק, זה אחד הדברים הכי משמחים ומרגשים שאפשר לחוות כאיש מקצוע ואתם מה, גם כבן אדם.

אני ממליץ בחום לכל שחקן שפורש ורוצה להישאר בתחום – לכו לאמן במחלקות הנוער. אתם גם תשתפרו כמאמנים, גם תעזרו לגדל את הדור הבא של הכדורגלנים ובעיקר תשפיעו על חיים של ילדים שיזכרו אתכם לנצח וזה משהו שלא יסולא בפז. 

ואסיים במילים הנהדרות של מירית שם אור, שלא מפסיקות להתנגן לי בראש מהרגע שהשופט שרק את שריקת הסיום:

השמיים זוהרים מול שער הפלאים

עוד דקה בחשיכה,

והמון קולות,

אולי עכשיו, אולי מחר,

אקום אל תוך חלום

לפעמים חלומות מתגשמים

לפעמים, כשהלב עוד תמים (תמים, אבל הכי מוכשר שיש)

לפעמים, בליל קיץ חמים

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

לפעמים חלומות מתגשמים!!!