שחקן על כל המגרש: מודי בר-און השמיע קול אחרון ונפרד

בשבת האחרונה שמעתי את מודי בר און בפעם האחרונה. הוא נתן קריינות ואת הזווית שלו לקראת הגמר בין ריאל מדריד לליברפול. מעבר לקול שלא הזכיר באמת את קולו, חיפשתי בין השורות, ממש בכל הכוח חיפשתי, את הניואנסים המודי בר אונים המוכרים, השובביים, הקופצניים, עם האמירה המשתמעת לשתיים ולשלוש פנים, את הקריצה המחויכת, המחכימה. חיכיתי ומודי לא בא, והבנתי שאולי מודי הגיח אלינו לרגע מעולמו, רק להשמיע קול אחרון ולהיפרד.

לעזוב בגיל 59 זו חתיכת עזיבה מהדהדת ומטלטלת את משפחתו, חבריו וערוץ הספורט, מקום העבודה המרכזי שלו לאורך שלושה עשורים. הליכתו היא בעיקר אבידה ענקית לכדורגל הישראלי, שחסר כל כך לאורך כל שנותיו ועונותיו את אותן דמויות שמעניקות לו את הערך הסגולי התרבותי, רחב היריעה.

מודי היה כמעט שושנה בין הקוצים, כמו מזוודה שהגיחה לה בטעות מתא מטען של מטוס בריטי, ונשמטה לה על המסוע בנתב"ג הצפוף והמיוזע.

לכדורגל הישראלי הגיע איש מקצוע "במשקל כבד". עגלתו היתה מלאה ויריעתו רחבה. סדרות הטלוויזיה עליהן עמל - הכל אנשים", תל אביב-יפו, הקיבוץ, כביש 90, שייקה אופיר, דז'יגאן ושומאכר – הפכו אותו למדובב הראשי של הישראליות.

מודי לא היה מגיש או שדר או פרשן – אלא שחקן שהמצלמה והמסך כל כך היו מהופנטים נוכח קלסתרונו, שבכל פוזיציה בה ישב – אולפן ליגת האלופות המעונב, הקריר והיוקרתי, או כשהיה צריך לתווך לצופים את ליגת העל הישראלית – עשה את זה מהמקום של הדוקומנטריסט והסטנדפיסט, והצליח לצלוח בלי להזיע גם את פאביו קאפלו בימי רביעי, ואת אלי טביב בשבת או ראשון.

הוא שיחק על כל המגרש, אול אראונד פלייר. על הסט כיבד את כולם, לכל מרואיין מדוכא העלה חיוך, והצליח לשמור על אותו ריחוק מתבקש. לפעמים לא דיבר כי לא באמת היה צריך. יכולת המשחק, הבעת הפנים, קריצת העין, מחוות הגוף והידיים – העבירו את המסר על מלא.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

כשישב בין פרשניו, מאמני ושחקני עבר – לא ניסה להתחרות בהם בהבנתם ובקיאותם – אבל ידע לשאול בגובה העיניים את מה שרצתה להבין גם גברת כהן מחדרה. מודי ישב שם כדי לבדר אותם. וכשאני חושב מה היתה הצלחתו הגדולה – אני יודע מה היא. הוא בעיקר הצליח לעשות מהכדורגל הישראלי את כל מה שהוא לא – מבדר, מלא חוש הומור, שובב, חגיגי ושמח.