גם אם הפועל תל אביב תנצח את מכבי עשרה משחקים ברציפות באותה עונה, למשחק ה-11 תעלה מכבי כפייבוריטית מובהקת. הפועל הוא מועדון שבנוי וניזון מהווית האנדרדוג, וגם לסדרה הזו הוא הגיע בנחיתות, למרות שלושת הניצחונות המוקדמים.
גם בעיני המבקר המקצועי המדופלם, זה שבוחן קודם כל את התקציב, משכורות השחקנים, עומק הסגל ומספר הזרים, ומעריך את פוטנציאל הכישרון הכולל, מכבי היתה אמורה לנצח בקלילות את הסדרה. וכנראה שעומק הסגל באמת הכריע בסוף, רק שמכבי ניצלה בקושי 40% מהכישרון והתקציב שעומד לרשותה, והפועל היתה קרובה למקסימום היכולת.
וזו המטרה האמיתית של ספורטאי – להביא את הכישרון האישי והקבוצתי למיצוי האופטימלי. את הפועל זה אולי לא ינחם, אבל יכול לעודד ולהצביע שהיא פועלת נכון, את מכבי זה אולי ידרבן לגישה שונה לקראת העונות הבאות. לא רק עבור אליפות מקומית, אלא גם ובעצם בעיקר כדי להצליח יותר באירופה.
בתחילת הפלייאוף הנוכחי הוכנסה התקנה החדשה על ידי המנהלת, שמקפיאה את הסגל לאורך כל סדרה. אי אפשר להחליף זרים תוך בין המשחקים, רק בין הסדרות. לי זה מיד הזכיר את הניפוי של עמרי כספי מגולדן סטייט בגלל הפציעה, למרות העונה הנהדרת שלו שם, כי ב- NBA סוגרים את הסגל סופית והוא מוקפא לאורך כל תקופת הפלייאוף. כמו בטורניר פוקר, אין יותר BUY IN, אין יותר ADD ON, אין יותר קניות ותוספות, אלא הצ'יפים שלך, עכשיו תנסה לנצח.
אצלנו זה פגע בשתי הקבוצות. הפועל איבדה את יאנג בדרך והיתה שמחה להלביש את פול סטול כדי שיהיה לה עוד מוביל כדור, שומר קשוח וקלעי שלוש. מכבי היתה זקוקה נואשות לז'יז'יץ' כדי לקבל עוד כוח מתחת לסלים, אבל בגלל פציעתו ואי הוודאות לגביו נרשם ריינולדס, שפשוט נראה אומלל וחסר כיוון, עד כדי 0 דקות במשחק 4.
בדיעבד, מי שהיה הכי עוזר לה הוא קאלוירו. אבל נדמה לי שבסופו של דבר, התקנה החדשה דווקא עזרה לשתי הקבוצות להתמקד ולהגיע לתצורה המדוייקת שלהן, שראוי שתהיה גם המבנה הקבוע של הכדורסל בישראל: שני זרים כוכבים, עוד זר אחד או שניים בינוניים ומסייעים, וכל השאר ישראלים.
לאורך כל עונת היורוליג ביקרתי את החמישיות המוכשרות מדי שהעלה אבי אבן. בליגה שלנו סורקין הפך ליתד בחמישיה, אבל במשחק 4 גם אבן הבין שהוא חייב חמישיה אחרת והעלה גם את בלייזר.
חמישיה הרבה יותר מאוזנת עם 3 "כוכבים" ושני לוחמים. כמה שמכבי מוכשרת יותר על הנייר, בלי אופי ולחימה היא לא תנצח. עוז בלייזר אולי לא תרם הרבה סטטיסטית ב 27 דקות, אבל מכבי כל כך הרבה יותר טובה כשהוא על המגרש. האסל בהגנה, אקסטרה פס, תנועה ללא כדור. הפציעה של ג'ייקובן בראון במשחק 3 באה מנגיחה שלו בבטן של בלייזר, שעזר בהגנה ועמד בדרך כמו קיר לבנים. אבל החלק המרשים היתה קפיצת הקימה של בלייזר מהפרקט, קפיצת דרקון סטייל ברוס לי, ישירות מהגב לרגליים, שהראתה באיזה כושר גופני ובאיזו הווית ניצחון הוא נמצא.
ולידו סורקין שהופך למפלץ בצבע. ניתור שני איכותי, הכדור נשאר למעלה ולא יורד, חוסם כל זריקה בסביבה. עכשיו תחשבו על העונה האירופאית של מכבי, ותנו את הקרדיט והדקות שקיבל נאנלי לעוז בלייזר, ואת אלה שקיבל ריינולדס לרומן סורקין. ויש לכם קבוצה אחרת ומובחרת. אבל חוקי הזרים והקלת המס שהוכנסו כדי לעזור למכבי, בסופו של דבר פוגעים בה. גורמים למכבי להביא יותר מדי זרים בינוניים, שרק מלחיצים את המאמן שיש לו יותר קונפיגורציות לבחון ולנסות.
ואז בסוף העונה מתברר שתכלס רק שני זרים הצדיקו את ההשקעה בהם: סקוטי ווילבקין ודרק וויליאמס, שסוף סוף ממצה חלק מפורטפוליו הכישרון העצום שלו, משחק קודם כל פנימה לטבעת, ואז צולף שלשות. לוויליאמס הזה מכבי חיכתה כל העונה. וכך, במשחק הכי חשוב לה, מכבי ירדה לרוטציה של שבעה וחצי שחקנים בלבד. מה שהיה להוכיח.
אז מה בר טימור היה צריך כי להגיע לשיא הקרייריה בסדרה הזו: ממוצעים של 17 נקודות, 64% לשלוש, 5 ריב' 4 אס ומדד 19 ב-31 דקות: מקום שבו הוא אהוב, מאמן שמאמין בו, מבין אותו וסומך עליו. אבל גם פציעה של זר אחד שהשאירה את הפועל עם שלושה בלבד. ופציעה של הכוכב שגרמה לו לקחת עוד יותר אחריות.
כמו שבר אמר, עד עכשיו כשלא הצליח לבלוט, זה לא היה בגללו. זה היה בגלל מאמנים, וחוקים, וזרים מיותרים. ואנחנו נמשיך להפסיד שחקנים כאלה אם לא נשנה את החוקים. לעומת זאת יש שחקנים שזה בידיים שלהם.
גיל בני למשל, שמהווה דוגמה מצוינת לכל שחקן צעיר בארץ, איך אפשר לשחק ברמות הגבוהות גם אם אתה בגובה 1.80 מ'. אז ברור שהגנה ולחימה זה הבסיס, אבל זה לא מספיק. כשאתה מגיע לקליעה פנויה, זה צריך להיות בפנים. בני לא ישרוד רק על הטיקט ההגנתי, אם יקלע 1-5 מהשדה ויחטיא שתי זריקות עונשין קריטיות. הדוגמה בשבילו יכול להיות פייטון פריצ'ארד מבוסטון, שעושה הכל בהגנה כמוהו, אבל גם קולע.
זריקת כוסות השתיה המלאות למגרש הוא אקט כל כך עלוב ומטומטם, שקשה לי להתייחס ברצינות. האידיוט(ים) שזרקו אינם אוהדי הפועל, שהרי בר טימור כמעט נפצע בהחלקה שגרמה להפסקת המשחק המוצדקת. הם גם אינם אוהדי ספורט, כמו שהטיפש שזרק את החזיז במלחה לא היה אוהד הפועל חולון ולא אוהד ספורט. אלה פשוט נערים מבולבלים שמישהו אמר להם שלהיות אוהד הפועל זה לשנוא.
לשנוא את מכבי, לשנוא את העולם. שלזרוק מוטות ברזל מהיציע העליון לתחתון ביד אליהו זו אהדה של משהו. שלעמוד בלי חולצה ולקלל שעתיים זה ביטוי של אהדה לקבוצה שלך. והעבודה שיש לראשי הפועל היא להעביר, לפחות חלקית, את כובד משקל האהדה משנאת האחר לכיוון אהבת העצמי.
מתחושת נחיתות לגאווה. ויש הרבה מה להתגאות בקבוצה של דני פרנקו העונה. טוב שספי שמש ניהל בשלווה את הדיון, נתן עוד צ'אנס אחד ודאג שהסדרה תסתיים על המגרש ולא בבית הדין, מה שהיה מלבה עוד יותר את תחושות הקיפוח של הפועל. וכך מה שיישאר בזיכרון מהסדרה הזו הוא הקרב הספורטיבי בר טימור ועידן זלמנסון נגד רומן סורקין ועוז בלייזר. הרוח הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו