"שחקן זה לא מקצוע, זו דיאגנוזה"

"בקורונה לא היה לי פחד, כי הייתה לי הרגשה שכולנו במצב הזה, כולם ביחד, ובכל העולם. עכשיו זה משהו אחר לגמרי", מספר השחקן ולדימיר פרידמן על מלחמת חרבות ברזל.

בשבעה באוקטובר הוא שהה בצילומים בחו"ל, ומודה כי לא חש פחד. "מבפנים אני אופטימי", הוא אומר.

פרידמן נולד בברית המועצות, עלה לישראל ב-1991 ומתגורר עם אישתו לודמילה בנתניה. הוא סיים לימודי משחק במכון הממלכתי לתיאטרון במוסקבה, ובישראל פרץ כשחקן בתאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, זכה בפרסים בהם פרס "קיפוד הזהב" לשחקן הטוב ביותר, ופרס משרד הקליטה על המופע "שם נולדתי".

״כשאני נסעתי זו עוד הייתה ברית המועצות. לא ידעתי שהמדינה תתפרק… היה הרבה אופטימיזם ואיזשהו כוח פנימי שזה הדבר הנכון. הייתה הרגשה שזה יהיה טוב להתחיל פה חיים חדשים". בריאיון פרידמן נזכר בפעם הראשונה שראה את ישראל, ומודה שהוא שמח על ההחלטה שלקח ("זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים").

בשנים האחרונות הפציע בסדרות "קופה ראשית", "כפולים", "שנות ה-90" וגילם תפקיד ראשי בסרט "קולות רקע". כיום מגלם פרידמן את אריה ציפיס בדרמה התקופתית "הצבי" בכאן, גם שם אבי המשפחה מחליט להעתיק את מקום מגוריו לישראל. "אני אוהב את הפרטנרים שלי תמיד", אומר פרידמן ומספר על הקאסט בסדרה, הכולל את אור בן מלך, סוזאנה פפיאן, נטע רוט, מיכל שטמבלר, גאלה קוגן ואחרים.

במשך שנים הוא ניגש לאודישנים, ופרידמן מודה כי הוא דווקא נהנה מהם. "ייאוש לא היה, אני יודע שזה המקצוע שלי ומחפש הזדמנויות", הוא אומר על עבודתו כשחקן, ומספר בגילוי לב על האנטישמיות שחווה בברה"מ ועל הגזענות בישראל, על סטיגמות וסטריאוטיפים וגם על המקום הבטוח שלו בעולם.