הציביליזציה האנושית קיימת כבר לא מעט זמן ובכל זאת נראה שיש דברים בסיסיים שאין לנו את הכלים להתמודד איתם, לא כפרטים ולא כחברה. מוות, למשל. זה לא חדש שבני אדם מתים, אך בכל פעם מחדש אנחנו עומדים כל כך נבוכים מול המוות. לעתים, לא יודעים איך בכלל לגשת. הלכות ומנהגי שבעה ואבלות היהודיים מאוד מרשימים ומשוקעת בהם המון חוכמה והכרה של נפש האדם, ובכל זאת נראה לי שיש לנו הרבה מה ללמוד ומה לשכלל.
אני אביה של דסי רבינוביץ. כבר 25 שנים שאני אומר בדיוק את אותו המשפט כשאני מציג את עצמי, למרות שדסי נפטרה לפני 25 לאחר מאבק ארוך ועיקש במחלת הסרטן. למרות כל התמיכה הגדולה והחיבוק שקיבלנו מהקהילה, ביום שקמנו מהשבעה הרגשנו קצת לבד.
הבנתי שצריך הרבה כוח ותמיכה כדי להרכיב חזרה את הפאזל שהתפרק בזמן מחלה של ילד ובעיקר לאחר השבעה. בין ההחלטות הראשונות שקיבלתי הייתה להקים מיזם שידאג ללוות משפחות שילדיהן נפטרו ממחלות או בנסיבות טרגיות אחרות. הרגשתי שחשוב שהורים שכולים יידעו שהם אינם לבד בסיפור הזה; שיש עוד הרבה משפחות בישראל שמבינות לליבן ושמותר להם להגיד לעצמם ולסובבים אותם: "אני הורה שכול".
בעקבות המיזם פנוי אלי ידידים וידידות ואמרו לי שהם במעגל השכול והיתמות. הם אמרו שאף פעם לא הייתה להם הזדמנות להביע את זה בציבור ומאוד חשוב היה להם להגיד לי שהם סוחבים איתם את השכול באופן יומיומי.
חשוב לנו שיידעו שיש דבר כזה שכול אזרחי. נושא ההכרה בשכול הזה הוא חלק מתהליך הבשלות של החברה, כל חברה. עבורנו זו גם התפתחות ממקום הישרדותי של עם החי על חרבו ודואג בעיקר לחללי המלחמה, לעם מיושב יותר שמסוגל להפנות קשב גם למצוקה אזרחית.
אין לי שום כוונה להשוות את מעמד השכול האזרחי למשפחות השכול הלאומי. ברור לי שכחברה וכמדינה, אנחנו מוקירים תודה וחבים את חיינו לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה ולמשפחותיהם, ואנחנו רוצים ומחויבים לתמוך בהם בכל צורה - ממלכתית, קהילתית ואישית. אבל אני כן חושב שאפשר ללמוד ממנגנוני התמיכה המדהימים וממיזמי ההנצחה המכבדים שפותחו סביב השכול הלאומי, ולהתרחב גם לתמיכה בשכול האזרחי.
איני יודע איך הנפש עובדת, אבל ייתכן שגם עבור המשפחות השכולות יום מרוכז יקל במעט על המועקה שהן סוחבות כל השנה ואולי יאפשר להן לנקז חלק מהתחושות לתקופה מסוימת, שבה אפשר להביע באופן ציבורי כאב וגעגוע, לקיים אירועי זיכרון ולהשיק מיזמי הנצחה.
אנחנו מבקשים לשנות את השפה בייחס לשכול האזרחי. לאפשר למשפחות שכולות לצאת מהסגר למרחב, להכיר במצוקה של עצמן ולאפשר להן לטפל בעצמן ולשקם את חייהן. שאנשי מקצוע וסגל רפואי יידעו כיצד ללוות שכול; שבתוך הקהילות המקומיות יהיו מנגנוני תמיכה; להשפיע על חקיקה רגישה; שילדים וצעירים שנפטרו ממחלות ואסונות יזכו להכרה ולהנצחה הראויה להם.
כדי לחולל שינוי חברתי אמיתי דרושות שנים רבות, הרבה שותפים והרבה תהליכים. ככל שיותר אנשים פרטיים, אנשי מקצוע וארגונים יעסקו בכך, כן ייטב. בשבוע המודעות, המתחיל ביום ראשון הקרוב, נדליק נר לזכרם של הילדים שנפטרו ונאמר כולנו למשפחות השכול האזרחי: "אתם לא לבד בסיפור הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו