ישראל עומדת בימים אלה בפני מצב חירום: התקפות רצחניות של אלפי טילים מרצועת עזה, הנשלטת על ידי תנועת חמאס הקוראת להשמדת ישראל. התקוממות אלימה של המגזר הערבי, ששיאה בערים מעורבות, שבהן המשטרה קרסה ואינה מצליחה לספק את הביטחון המינימלי לאזרחים. התקוממות שעלולה להחריף במהירות, ולגלוש למלחמת אזרחים עקובה מדם כתוצאה מהנשק הבלתי חוקי שמצוי בשפע בידי כנופיות פשע, ועלול להיות מופנה כלפי אזרחים יהודים. מצד שלישי, מאז 2019 מצויה המערכת הפוליטית בשיתוק נוכח חוסר הכרעה ברור ביחס לאופי הקואליציה האפשרית שתנהיג את המדינה - זאת לאחר ארבע מערכות בחירות.
נוכח המאבק הלאומי הפלשתיני החיצוני והפנימי, עולה כי בתנאים הנוכחיים המפלגות הערביות אינן עומדות כעת להצטרף לאחד הגושים, זה שבהנהגת בנימין נתניהו או זה של יאיר לפיד. כתוצאה מכך, אנו נותרים עם ממשלת מעבר שסמכויותיה מוגבלות, ופעולותיה עלולות להיות מוטלות בספק. שעת חירום זו מובילה למסקנה כי ישראל זקוקה לממשלת אחדות לאומית ליצירת בסיס של סולידריות מספקת במערכת הפוליטית, כדי לאפשר "פסק זמן" לקבלת הכרעות המצויות בתחום הקונצנזוס הלאומי.
בנט ושקד, לפיד, וכן גם סער - לכולנו ברורות המחלוקות בין המפלגות שאמורות להרכיב את ממשלת האחדות הלאומית, ואין צורך להמעיט בערכן. ובכל זאת, אם שואפי חיים אנחנו, יש חובה לייצר באופן מיידי קואליציה רחבה, שתאפשר להתמודד ביחד עם האתגרים הקשים שעומדים מולנו. הפתרונות שעלו על ידי חלק מגוש הימין, ולאחר מכן על ידי גוש השמאל לצירוף רע"מ (המייצגת את התנועה האסלאמית בראשות מנסור עבאס) - הפכו לבלתי ריאליים, ומסוכנים לקיום המדינה.
לא ניתן לשקול אפשרות לצירוף מפלגות קיצון מוסלמיות, שתמיכתן בחמאס בעזה גדולה יותר מאשר במפלגות היהודיות השותפות לה. בנט ולפיד ושותפיהם ביקשו לטעון כי ניתן להניח את האידיאולוגיה בצד, ושיצירת הבחנה בין האידיאולוגיה של התנועה האסלאמית "לצורכי פנים" לבין האידיאולוגיה "לצורכי החוץ", היא חסרת סיכוי יישומי. מדובר בחלום באספמיה, שהמציאות הנוכחית פוצצה אותו כבועת סבון בדקה ה־90 בפרצופם של קברניטי מחנה השינוי, שעמדו לצאת בקריאה גדולה כי עלה בידם להרכיב ממשלה חלופית לזו של גוש הימין.
ממשלת האחדות נדרשת בשעה זו, כפי שנדרשה בעבר בכמה מקרים קודמים. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הוקמה על ידי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ממשלת ליכוד לאומי, כדי להתמודד עם מצב שנתפס כסכנה קיומית למדינת ישראל. ממשלה זו היתה הרחבה של הממשלה הקיימת, ואליה הצטרפה תנועת החירות בהנהגת מנחם בגין, שהובילה את גח"ל (גוש חירות ליברלים) וכן מפלגת רפ"י שהוקמה על ידי דוד בן־גוריון. בניגוד לפריטטיות לכאורה שהוקמה על ידי ממשלת נתניהו־גנץ, שבה ניסתה מפלגה קטנה לנווט את מדיניות הממשלה והובילה למאבקי כוחות חסרי תוחלת, הגיעה השעה להקמתה של ממשלה בהנהגת נתניהו לתקופה קצובה של שנתיים, שלאחריה ישראל תתמודד בבחירות על הנהגתה.
המזרח התיכון אינו מקום שבו הוואקום ההרסני המתחולל במערכת הפוליטית שלנו יכול לעבור ללא השפעה קשה. אנחנו צריכים להבין, ביחד, כי המצב הנוכחי הוא של איזון בין הגושים הגדולים וכי הוא ללא הכרעה. זו מסקנה לא פשוטה, אבל זו מציאות חיינו בימים הללו. אפשר להמשיך להתכתש ולחזק את אויבינו. האפשרות האחרת היא להבין כי הטילים שמכוונים לתל אביב ואשקלון, ירושלים וראשון לציון, אינם מבחינים בין הגושים הפוליטיים, ורוצים לחסל את שניהם באותה המידה.
מחסומים של הפורעים בעיר לוד אינם שואלים אם היהודי שאת מכוניתו עצרו משתייך לגוש הימין או השמאל. כוונתם היא נגד שני הגושים. נתניהו ולפיד, בנט וסער, כדאי לשמור את המחלוקת לזמן אחר ולהתאחד עכשיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו