אורי אורבך, שיום פטירתו חל בשבוע שעבר, היה איש רב פעלים ומלא בחן ובמאור פנים. חוש ההומור המפותח שלו מעולם לא כיסה על עמדתו האישית והעיקשת במקרים רבים. אך לא ההומור ולא העמדה הפוליטית היו עיקר דבריו, אלא דווקא שאיפתו הבלתי מתפשרת לפיוס ולשיתוף פעולה. בעוד אורבך היה נעזר בהומור כדי להזמין ולעודד מפגש, תוכניתו "המילה האחרונה" בחרה בדרך אחרת.
"אין לכם זכות קיום כאן. לכו, לכו, לכו, תקימו כותל משלכם באמריקה". במילים אלה פטרה כלאחר יד עירית לינור בתוכניתה "המילה האחרונה" אתמול (02.02) את הנושא המורכב של הכותל המערבי והמתווה לשילובם של זרמים יהודיים שוויוניים במרחב הקדוש. לינור שוללת מכל וכל את דרישתם של הזרמים הלא-אורתודוקסיים ומסבירה כי אין מקום ל'רפורמים' - לא בכותל המערבי ולא במדינת ישראל.
אך לא את הרפורמים לבדם שואפת לינור לגרש. מי שמאזינים לתוכניתה מכירים כבר את אופן השיח הנפיץ והמתלהם הקורא לגרש ולהעלים את הזולת. בתוכנית ביום שני האחרון (31.01), לדוגמה, תהתה לינור לגבי כל גורם המקדם או תומך ברעיון של זכויות אדם (שהוא לטענתה רעיון אנטישמי): "אז למה שלא נגרש אותם?" למה שלא תעופו מפה? למה שלא תיעלמו? אלה השאלות המנחות, השוזרות את עיקרי הדברים זה זמן מה ב"המילה האחרונה" בגלי צה"ל – ודווקא מתוך כך חשוב להזכיר את הקשרה ואת ייעודה הראשוני של תוכנית זו.
על מנת להבין את ההקשר שבו צמחה התוכנית, יש לשוב אל המתרס הכואב והזועם באותה התקופה ולחשדנות הרבה בין שמאל וימין, בין חילונים ודתיים. אל מול האווירה המתוחה רקחו עירית לינור ואורי אורבך תוכנית החותרת ליצירת מרחב תקשורתי של פריצת גבולות ושל בחינה מחודשת של סטיגמות. שיתוף הפעולה בין השניים אכן הצליח לכונן מרחב עדין של דיון אקטואלי שיש בו כנות לצד קלילות ואורך רוח. אין זה דבר קטן.
המפגש בין זרמים ניצים ועמדות מנוגדות הוא מצרך חשוב ותדיר במסגרת תוכניות אקטואליה, אך ייחודה של "המילה האחרונה" היה נעוץ בכך שהיא הפגישה בין הצדדים לא כדי ללבות את האיבה, אלא כדי לבנות גשר ולמצוא את המשותף שמבעד למחלוקות. "המילה האחרונה" באה להציע מענה לזעם משני הצדדים. המענה אותו הציעו היה מענה שאיננו מתפשר לא על העמדות ולא הכעסים, אך גם איננו מוותר על הדיון ועל המפגש. הפשרה והפיוס אינם תולדה של הסכמה, אלא של ההכרה בעובדה הפשוטה: אם נדע לצחוק קצת על עצמנו, נוכל למצוא באירוניה ובביקורת העצמית קרקע לפגוש בה אחד את השני.
בעוד בראשית דרכה בחרה המילה האחרונה בהומור ובאירוניה כהזמנה לדו-שיח וכאמצעי של קירוב ופיוס, בימים אלה, לצערנו, ההומור בתוכנית אינו אלא דרך לפנות אל הקהל שלך מעל לראשם של אנשים ומגזרים שלמים. מתוכנית, שמטרתה העיקרית הייתה צו הפיוס, הפכה "המילה האחרונה" למחויבת דווקא לצו הגירוש.
אך בואו לא ניתן לגירוש ולכעס להיות המילה האחרונה: הלוואי שבימים אלה, כאשר אנו נכנסים אל חודש אדר המזוהה עם הצחוק והשמחה, נלמד לחזור לצחוק - לא מתוך זלזול, אלא מתוך קירוב, אחווה והערכה רבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו