למה לא תשמעו מבנט מילה על ירושלים

לפני כניסת שבת, אחרי שהסתיים מרתון הפגישות עם לפיד, גנץ, מיכאלי והורוביץ, עוד הספיק נפתלי בנט לעדכן את עוקביו בפייסבוק שלמרות הפערים האידיאולוגיים הבלתי נתפסים בין חלקיה, הממשלה שהוא חותר להקים תפעל מתוך "הבנה שלא את כל הסוגיות שבמחלוקת בין ימין לשמאל כבר יותר מ-70 שנה חייבים לפתור עכשיו". זה לא יהיה פשוט, הודה, אבל יש "רצון טוב". לימין המודאג הוא הבטיח לשמור על "עקרונות ליבה", וקרא לחדול מהתלהמות כלפיו ומ"המתקפה המאורגנת".

אני לא בטוח שהביקורת האותנטית והרחבה מאד מלמטה היא "מתקפה", לא כל שכן "מאורגנת". אבל אני מסכים. יש קווים שהביקורת על בנט לא צריכה לעבור. ולמעשה –הייתי ממליץ לעבור מביקורת לדרישה ציבורית ברורה, דווקא עכשיו, ורגע לפני ש"סוגרים" ממשלה: למה אתה מתכוון בדיוק ב"עקרונות ליבה"?

ההסלמה בירושלים ואדי הקונפליקט באוויר הם בדיוק הרקע הנכון לדרוש מבנט לפרט: אם זו ממשלת שינוי, ספר לנו מה תעשו אחרת? די, כבר! כמו שאומרים. מערכת הבחירות הסתיימה, להבטחות ולהצהרות ממילא אין יותר ערך. מיאיר לפיד הפסקנו לצפות לאמירות קונקרטיות. את דעותיהם של עופר כסיף ויאיר גולן ביחס לנעשה בירושלים – אנחנו פחות או יותר מכירים. אבל מה העמדה שלך, ראש הממשלה הבא? בהנחה שמושבעת ממשלה בעוד ימים אחדים – מה בדיוק תעשה? כיצד היא תפעיל את כוחות הביטחון? או במילים אחרות: מה יהיו קווי המדיניות שלה?

ואני בכוונה מתעקש על ירושלים, כי ההסלמה האלימה שם היא כמו סיכה שפוצצה את בלון האשליה שכדי לנהל את ישראל מספיקים "רצון טוב" ו"הבנה הדדית". מול תמונות כאלה, ברור שסיסמת ה"לא פרנסה –לא מעניין" היא תוכנית פעולה רשלנית. לצערנו, גם הבטחות ל"ריפוי" ו"ופיוס" לא יספיקו. כי עם כל הכבוד להבראה החברתית, יש בחוץ עולם. וכפי שזה נראה כרגע, לא ערביי מזרח ירושלים, ולא חמאס, ולא חזבאללה ולא האחים המוסלמים ולא סוריה ולא איראן ולא רמאללה – אף אחד מאלה לא יוציא את עצמו לשנת שבתון או לחל"ת, עד שלפיד ובנט יסיימו לרפא ולפייס אותנו. במילים אחרות: ממשלה היא לא מדריכת תרפיה קבוצתית וגם לא מפעיל ביום גיבוש ארגוני. ממשלה צריכה להתמודד עם ביידן ועם האג, עם הפלסטינים ועם האיראנים. ועם המציאות.

אפשר להגיד שנמאס מנתניהו ואפשר לנופף בדגלי "לך!", אבל מראש הממשלה הבא מצופה לעמוד מול האומה ולתאר בפרטים את קווי הפעולה שלו ביחס לאתגרים בטווח המיידי ובטווח הארוך. למעשה, אם באמת יש "רצון טוב" והרבה הבנה הדדית בין כל השותפים, הדברים צריכים להיאמר עכשיו. זה יהיה הגון לא רק כלפי אזרחי ישראל – בעיקר בימין – שמרגישים הממשלה המוקמת נטולת אמירה וחזון, אלא גם כלפי השותפים: לניצן הורוביץ לא מגיע לדעת כבר עכשיו איך יטפל השר לבטחון פנים בהפגנות בירושלים? למרב מיכאלי, התומכת בהסכם הגרעין של ביידן, לא מגיע לדעת מה מתכנן שר החוץ לעשות? לגנץ, שהבטיח לשמור מכל משמר על מערכת המשפט, לא מגיע עדכון לגבי תוכניותיו של שר המשפטים?

אלא שעדכונים כאלה לא יימסרו בקרוב, בטח שלא מבנט. הם לא יימסרו, כי ברגע שמישהו יעז לומר משהו קונקרטי ומחייב – בועת ה"שינוי" תתפוצץ. צו השעה הוא לשתוק, להסוות, לטשטש. אבל זה מופרך וחסר אחריות להאמין ש"נשתוק עכשיו" ואחר כך נראה. נסתדר איכשהו, "ובלבד שתהיה ממשלה", כמו שכתב בנט. הרי זה "יהיה בסדר" על סטרואידים.

ובכן, לא. עדיף שיתפוצץ עכשיו, מאשר אחר כך. עדיף שהממשלה הזו תתפרק בטרם נולדה – לפני שניגודיה יסבו נזק. ואם זה אומר בחירות חמישיות – זה אפילו תסריט עדיף, בוודאי על פני תרחיש שבו מוקמת ממשלה נטולת מדיניות, המומה ומסונדלת מול מציאות דינאמית, מורכבת, ומסוכנת. כל כך מסוכנת.