במשך שנים מנסים הקונסרבטיבים, הרפורמים, ובשנים האחרונות גם קולות הולכים וגוברים מתוך האורתודוקסיה, להביא להחלשת הרבנות הראשית ולסיום המונופול שלה בתחומים רבים. עשרות קמפיינים, מיליוני שקלים ואינספור תוכניות אסטרטגיות נהגו כדי לחשוב כיצד להציע לציבור הישראלי אלטרנטיבות יהודיות למעגל החיים.
מקובל לחשוב שלמאמץ הזה יש הצלחה חלקית, שמתבטאת בעיקר בתחום הנישואין. הנתון העדכני מדבר על כך ש-25% מהזוגות הנישאים בישראל עושים זאת בטקס מחוץ לרבנות. אך למעשה, המאמץ הבלתי פוסק הזה - לשנות את פני היחסים בין דת ומדינה בישראל - נושא פירות מכיוון לא צפוי. למרבה הפלא, את ההצלחות הגדולות בריסוק המונופול של הרבנות רושמים בחודשים האחרונים דווקא הצרכנים הגדולים ביותר שלה: בני ובנות הציונות הדתית.
כדי להבין את גודל המהלך, צריך לחזור ל-1921, אז הוקמה הרבנות הראשית לישראל על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כחלק מהצורך של הבריטים לנהל את שטח המנדט ואת הקבוצות הדתיות היושבות בו. בניגוד לסברה הרווחת, הרבנות הראשית לא הייתה חרדית מיום הקמתה, אלא כמעט ציונית-דתית. צריך לדייק: הרבנים הראשיים תמיד נראו חרדים, אך לפחות הראשונים שבהם לא היו חרדים כפי שהם היום. אחד מהם, למרבה האירוניה, היה הרב קוק, אביה הרוחני של הציונות הדתית.
ואולי בקשר הזה טמון כל העניין כולו. למרות ההיסטוריה של מוסד הרבנות, מי שמצאו עצמם מודרים באופן מתמשך מהנהגת שירותי הדת היו דווקא בני הציונות הדתית, וזאת למרות שליטת המפד"ל ההיסטורית במשרדים אלו. האבסורד מתחזק לנוכח העובדה כי מי שצורכים את מרבית שירותי הדת שלהם מהרבנות הם אותם אנשים שהודרו מהנהגתה. ההדרה הזו היא סיפורה של הציונות הדתית, שמצד אחד נתפסה על ידי החרדים כ"לא מספיק דתית", ועל ידי החילונים כלא מספיק ציונית.
הגעתם של נפתלי בנט למשרד ראש הממשלה ושל מתן כהנא למשרד לשירותי דת היא קצה דרך החתחתים שעבר המגזר הזה בדרך למרכז הקונצנזוס הישראלי. וכעת, לאחר שסיימו לכבוש את ליבה של הציונות, התפנה המגזר הדתי-לאומי לניסיון למשול בכיפה. בפרפרזה על דברי אצ"ג, השולט בכיפה - שולט במדינה.
הדרישה של מפלגת ימינה לשלוט במשרד הדתות ועיגון של שלושה נושאי דת ומדינה בהסכם הקואליציוני המחייב בינה לבין יש עתיד היא תולדה של אותו מהלך. התגובה החריפה של המפלגות החרדיות ושל הרבנים הראשיים לרפורמות שמוביל השר כהנא, לרבות מכתבו של הרב הראשי כי לא ייתן יד לרפורמת הגיור, מצביעות על עומק ההבנה: החגיגה נגמרה. טיעון החרדים על פגיעה בהלכה מכסה על הפחד האמיתי שלהם פירוק מוקדי כוח וכסף שנשלטו על ידי ההגמוניה החרדית במשך עשורים.
אבל הרפורמות של השר כהנא הן היבט אחד. הפגישה של שר התקשורת, יועז הנדל, עם האדמו"רים היא חלק מאותו מהלך. מלבד אי-חבישת הכיפה של הנדל וסאגת "העגלה המלאה", בלטה אמירתו כי במדינת ישראל – מדינה יהודית ריבונית – לא יהיו אוטונומיות. זו אמירה ברורה, המבטאת תחושה ששוררת בציבור הכללי מזה זמן רב: תחושה של שתי מדינות, שתי אוטונומיות שאחת מהן מתנהלת בהתאם לחוק, והשנייה בהתאם למה שהם מפרשים כדברי אלוהים.
אבל גם לרבנות הראשית יש תרומה מכרעת להתדרדרות במעמדה הציבורי: ההתעללות בעגונות ומסורבות גט, חקירות יהדות כחלק מהליך הנישואין, התבטאויות של רבנים כנגד נשים, להט"בים, שחיתות במערך הכשרות - וזו רק רשימה חלקית. ביקורו של הרב הראשי לאו בשבעה של חיים ולדר, מבלי לומר מילה אחת לנפגעות ולנפגעים וחיזוקם, היא עוד מסמר בארון הקבורה של הרבנות הראשית.
הרבנות הראשית אינה רלוונטית לאזרחי מדינת ישראל. הנישאים מצביעים ברגליים ובטבעת, המתגיירים והמתגיירות בוחרים שלא להתגייר או מבכרים אפיקים אחרים, בעלי עסקים מוותרים על כשרות או בוחרים בכשרות אלטרנטיבית, ועכשיו – הציונות הדתית עושה שימוש בתשתית המאבק של הקונסרבטיבים והרפורמים, מתנערת מהרבנות הראשית ומציעה לקהל הישראלי אלטרנטיבה ציונית לשירותי הדת. הצעד הבא, המתחייב מהמציאות, מוכרח להיות קידום של פלורליזם אמיתי במוסדות ובשירותי הדת בישראל כדי שכל יהודי ויהודייה - בין שהם קונסרבטיבים, רפורמים, אורתודוקסים או חילונים - יוכלו להרגיש בבית בארצם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו