לראות בצעירים הבדואים אויב לא יועיל

ההדרה והשוליות לאורך שנים פוגעות קשות בבני אדם ועלולות להוביל למצב, שבו מה שמניע אותם הוא יצר ההישרדות. זה מה שמטריד אותי כאשת מקצוע, המשתייכת לחברה הבדואית ורואה את התסכול של הצעירים.

לאחרונה היינו עדים לסיקור הנרחב של אוטובוס הנוסעים, שנפגע מאבנים עת נסע ליד הכפר אבו תלול. מישהו מכיר את הכפר? שמע עליו? מכיר את הסיפור שלו? מכיר את התושבים ואת הצעירים החיים בו? בטוחה שאף אחד.

זה אחד הכפרים שהמדינה הכירה בו, כחלק ממדיניות ההכרה החלקית, בשנת 1998. חלפו 24 שנים, אך הכפר נשאר ללא פיתוח ותשתיות של חשמל ומים, ללא כבישים, ללא רשת תקשורת, ללא מקומות בילוי לצעירים או מוסדות תרבות. הרשימה עוד ארוכה, והכפר אבו תלול אינו חריג בנוף.

מהכפר הזה הושלכו כנראה האבנים שפגעו בחפים מפשע, אבנים שיש מאחוריהן סיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע על התעלמות והזנחה ארוכות שנים, סיפור של הדרה ושוליות, של נישול ואלימות מוסדית.

צעירים חסרי תקווה שרוצים להתקבל ללימודים, להצליח, להשתלב בשוק העבודה, להשתכר בכבוד, להקים בית ומשפחה; צעירים שאיבדו את החלום - החלום להשתלב, לחיות בביטחון, להיות גאים בשייכות שלהם ובזהות שלהם, החלום להיות ולהיראות... החלום הזה מתרחק עם השנים והופך בלתי אפשרי. איך אפשר לחלום? איך אפשר להצליח כאשר התנאים הבסיסיים אינם קיימים? איך אפשר כאשר האור לא נראה באופק? במקום החלומות יש אכזבות ותסכול, והתסכול הרסני מאוד הן לפרט והן לחברה כולה.

במחקר שערכתי בקרב צעירים בדואים משכילים בדבר תחושת השייכות שלהם, נמצא שהצעירים מרגישים שייכות חזקה לאידיאולוגיה ערבית אסלאמית חוצה גבולות. הם חשים חוסר שייכות לכפר מגוריהם, ומנגד - שייכות חזקה לשבט שלהם, המעניק להם גם תחושה של מוגנות וביטחון.

תחושת חוסר השייכות גוררת השלכות בריאותיות ונפשיות וטומנת בחובה התנהגויות שליליות כמו דחייה, הימנעות, נטישה וניתוק. כאשר אנשים מרגישים שהשייכות שלהם מאוימת, הם יפגינו תגובות מגוונות של קשיים בוויסות עצמי, תחושת תבוסתנות והתנהגות אלימה. אדרבה, במקרים שבהם המדיניות נוטה להעלים את המקום הילידי, בייחוד במשטרים קולוניאליים, מתפתחת פרקטיקה שמטרתה להגן על הזהות הילידית ועל אורח החיים הילידי. כך קורה לחברה הבדואית בדרום, שסובלת מנישול קרקעות ומהדרה.

הוסיפו לכך את העובדה שהחברה הבדואית היא חברה צעירה (70 אחוז ממנה הם אנשים ונשים בגילים 40-8), שנמצאת במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, לצד התחזקות האסלאם, ותקבלו נדבך נוסף לקושי.

לצורך קידום תחושת השייכות של הצעירים לכפר ולחברה בכלל, יש להשקיע בפיתוח תשתיות בכפרים הבדואיים, במקומות בילוי ותעסוקה, בחינוך ובשיפור איכותו החיים שלהם. אלו הן זכויות בסיסות של כל אזרח, והצעירים הבדואים הם אזרחי המדינה ולא אויביה. האבנים שנזרקו מזירת התסכול וההדרה הן תמרור אזהרה, שמחייב את כולנו לראות את הצעירים הבדואים כמשאב לנגב, ולא כמטרד.

הכותבת היא מרצה בכירה וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר