ישראל, המוציאה והמביאה החדשה באזור

מיום ליום הולכת ומתבררת עוצמת השינוי שחוללו הסכמי אברהם ביחסי ישראל־ערב. טעות לראות בהם עוד הסכם, הנוסף על הסכמי השלום שעליהם חתמה ישראל עד אז. מדובר במהלך פורץ דרך, שחולל מפץ של ממש באזורנו.

לאנואר אל־סאדאת, נשיא מצרים, שהחודש מלאו 44 שנים לביקורו ההיסטורי בירושלים, תישמר תמיד זכות הראשונים כמי שסדק, יחד עם מנחם בגין, את חומת האיבה שחצצה בין ישראל לערבים. הסכם השלום עם מצרים, ולאחריו עם ירדן, היו אפוא הסכמים בעלי חשיבות, שהרחיקו את סכנת המלחמה והביאו רגיעה ויציבות לגבולות. אבל שלום אמיתי לא היה כאן, שהרי סעיפי הנורמליזציה שהיו כלולים בהם לא מומשו מעולם, והשלום נותר קר ואפילו קפוא, שלום של שליטים ושל אינטרסים.

ב"ימי אוסלו העליזים", שעה שנדמה היה שמשהו השתנה בגישתו של העולם הערבי לישראל, העלה שמעון פרס כשר החוץ בממשלת רבין את רעיון צירופה של ישראל לליגה הערבית, כשווה בין שווים. למותר לציין שהצעתו לא זכתה לכל מענה, ומדינות ערב לא טרחו כלל להגיב עליה. כל זה השתנה עם החתימה על הסכמי אברהם. אלו הפכו למקור השראה, ויותר מכך יצרו מודל חדש ליחסי ישראל־ערב - יחסים שיש בהם חום ושיתוף פעולה נרחב - המחליף את המודלים החסרים של יחסי ישראל עם מצרים וירדן.

אבל חשיבותם האמיתית טמונה בכך שהפכו את ישראל מפילגש, שהכל מסתירים את יחסיהם עימה או מעוד שחקן מני רבים על לוח השחמט המזרח־תיכוני, לשחקן ציר מרכזי בכל התפתחות באזור.

בחודשים האחרונים התבקשה ישראל על ידי מצרים לסייע לה במציאת פתרון למשבר שפרץ עם אתיופיה בשאלת סכר התחייה (הנהדה). ישראל גם מסייעת לקהיר במאבקה בטרור של דאעש בחצי האי סיני. בסודאן מסייעת ישראל ביישוב המחלוקת בין הצבא לבין הממשלה, ומתברר שהשפעתה בח'רטום רבה אף יותר מזו של וושינגטון, שאף ביקשה מירושלים לסייע במאמציה להשיב את היציבות למדינה.

במרוקו ביקר בשבוע שעבר שר הביטחון בני גנץ וחתם על שורה של הסכמים ביטחוניים. מרוקו נתנה פומבי לביקור, ומקווה שישראל תסייע לה להתמודד עם איומי טרור ועם הלחץ הבינלאומי בשאלת הסהרה. ואילו בלוב מביעים המועמדים בבחירות לנשיאות המדינה תמיכה בנורמליזציה עם ישראל, ובנו של אחד מהם, הגנרל ח'ליפה חפתר, אף ביקר בארץ.

עברו, אפוא, הימים שהמעצמות הגדולות ניהלו את האזור וקבעו את גורלו. אלו איבדו כל עניין בו, ודומה שגם מדינות ערב נזהרות מלהישען עליהן כבעבר לצורך ביטחונן. עברו גם הימים שבהם הליגה הערבית היתה גורם מאחד ומלכד, מסגרת לדיון ופורום לקבלת החלטות שלהן היו מחויבות כל מדינות ערב. גם איראן וטורקיה, שביקשו לפני עשור להנהיג את האזור, הולכות ומגלות שאיש כבר אינו רוצה וגם אינו נותן בהן אמון.

כל זה יצר בעבור ישראל הזדמנות שאותה השכילה לנצל. וכמו בימים הטובים שידעה באפריקה, היא הופכת למדינת ציר, שהכל רוצים בקרבתה ומבקשים להסתייע בה. בעצם הפכנו למגדלור אזורי של יציבות ועוצמה כלכלית וטכנולוגית, לרווחת מדינות האזור.