לאורך השנה האחרונה רבו ההערכות, וגם החששות, מפניה של התלקחות צבאית העלולה להצית את קרן אפריקה, בואכה אריתריאה וסודאן. במצרים החלו כבר לצחצח חרבות, וקהיר אף איימה כי אם תממש אתיופיה את כוונתה לחנוך את סכר הרנסנס (ה"נהדה") ותפגע בזרימת המים בנהר הנילוס אל סודאן ואל מצרים - לא תיוותר לקהיר כל ברירה אלא להגיב בכוח ולהגן על חלקה במי הנילוס, המהווים את סלע קיומה.
בסופו של דבר, התלקחה באתיופיה האש. אלא שאין מדובר בעימות חזיתי בין קהיר לאדיס אבבה, אלא בעימות מבית, בין ממשלת אתיופיה לבין בני המיעוט התגרי, המתגוררים בצפון המדינה. מדובר אמנם במיעוט של כשישה אחוזים מקרב 100 מיליון האתיופים, אבל בדומה לעלווים בסוריה, מדובר במיעוט שניהל בעבר ביד רמה את המדינה. זאת, עד שב־2018 נטלה מידיהם הממשלה הנוכחית, בהנהגת אביי אחמד, את השלטון, ודחקה אותם מעמדות הכוח.
אתיופיה אינה מדינה מלאכותית, שגבולותיה שורטטו בידי פקידים בלונדון או בפריז, במנותק מן המציאות בשטח. לפיכך, אי אפשר להאשים את המערב, כפי שמקובל כיום במקומותינו, באחריות לאסון הפוקד אותה. אסון זה הוא יציר כפיהם של שליטי המדינה, שכשלו במאמץ ליצור זהות לאומית שתלכד את הקבוצות האתניות השונות. אתיופיה מסוכסכת מבית בין עדות אתניות שבהן בני האורומו, המהווים כרבע מאוכלוסיית המדינה וחיים במרכזה ובדרומה; בני האמהרה, המהווים כ־20 אחוזים מהאוכלוסייה; ולבסוף, התגרים. בין אלו מתקיימת יריבות מתמדת, הגולשת לא פעם לעימותים אלימים. מלחמה אחת לפחות הגיעה לסיומה, משהכירה אתיופיה בעצמאותה של אריתריאה והסיגה ממנה את כוחותיה. על כך זכה ראש הממשלה אביי בפרס נובל לשלום בשנת 2019. אבל מתחים ועימותים אחרים נותרו בלא פתרון.
אפשר שהממשלה באדיס אבבה תשרוד, אבל ברור שמדינה שנתפסה כ"נס הכלכלי" של אפריקה הולכת ומידרדרת לכאוס, שאת מחירו ישלמו תושביה. אחרי הכל, גם בימיה הטובים התקיים פער בלתי מוסבר בין המרכז העשיר לחלקים אחרים, שבהם גוועו התושבים מרעב בהיעדר מים להשקות את הצאן ואת השדות.
למרות הריחוק הגיאוגרפי, מוצאת עצמה ישראל נשאבת אל המלחמה באתיופיה. ראשית, בשל בני קהילת הפלאשמורה, שלהם זיקה ליהדות ושמבקשים לעלות לישראל. מציאות של מלחמת אזרחים מביאה רבים, כפי שקרה במקומות אחרים בעולם, לגלות את שורשיהם היהודיים, והתוצאה היא דילמה לא פשוטה לישראל. שנית, בשל מיקומה האסטרטגי של אתיופיה, השוכנת למוצא הים האדום: מן העבר האחד שלו מבססת לעצמה איראן נוכחות צבאית מאיימת בתימן, אך מן העבר השני הצליחה ישראל לגייס לצידה את אתיופיה, אריתריאה, דרום סודאן ולאחרונה גם את סודאן. כל זה מאוים עתה בשל מלחמות אזרחים ומאבקים פנימיים השוטפים מדינות אלו. ולבסוף, כדאי להזכיר שאף המשבר שפרץ בין קהיר לבין אדיס אבבה איים לשאוב לתוכו את ישראל - הרי שתי המדינות פנו אליה בבקשה לסיוע ולתמיכה.
השבת השקט והיציבות באתיופיה היא אינטרס ראשון במעלה, הן לתושביה, הן לשכנותיה ליבשת אפריקה, אבל גם בעבור ישראל הרחוקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו