נאום המשפחה הקדושה

כל אזרח בישראל אמור היה להתכווץ כששמע או קרא את הנאום של נכדו של יצחק רבין ז"ל, יונתן בן־ארצי, השמח על נפילת בנימין נתניהו. סוף־סוף אנחת רווחה יצאה לאוויר, והנשימה הכבדה של "היפים והצודקים" הפכה לקלילה. הם סגרו מעגל. וכמו בכל שנה, דברי נציג המשפחה איחדו סביב מדורת השבט את אספסוף השנאה לנתניהו, לליכוד, לימין. היום אלה בנט, ליברמן, סער, שקד ואלקין שהחזירו להם את הצבע בלחיים. לפני רגעים ספורים היו אלה ראשי יש"ע ואותם אנשי ליכוד, שהובילו את הביקורת החריפה על מדיניותו של יצחק רבין ז"ל בהסכמי אוסלו מעל כל במה ומיקרופון, ונחשבו ליריבים המרים והמשוקצים ביותר של המשפחה, וכעת - מהפך. הרעים הפכו בהינד עפעף לטובים, לטהורים ולנושאי החסד. פעם, אלה שעמדו בראש ההפגנות נגד רבין ז"ל היו ארכי־פשיסטים, אבל מה זה חשוב כעת, העיקר שנתניהו באופוזיציה.

האמת היא שגם עתה, כמעט חצי מהעם תומך בקואליציה בראשות מפלגת הליכוד, שכוללת מסורתיים וחילוניים, אנשי פריפריה ומרכז, מושבים וערי פיתוח, בזמן שאין כל ביטחון ש"ימינה" תעבור את אחוז החסימה. אבל החמוצים בינתיים הפכו למתוקים, בראותם את נתניהו מנהיג את האופוזיציה. בעיני רוחם הם רואים סוף פסוק. אנו, לעומתם, יודעים עד כמה מהר יכול הגלגל להסתובב.  

המשפחה הקדושה סבורה שהיא הדוברת הרשמית של "עם ישראל", ושכל הנתינים צריכים לקוד קידה. אולי ראוי להסביר כי אזרחי ישראל היו אלה שבבחירות דמוקרטיות נתנו את השלטון לימין אחרי רצח רבין. מהצד האחד עמד אז שמעון פרס, שקבע את מועד הבחירות, ומן הצד השני בנימין נתניהו. תנועת העבודה הפסידה, ומאז היא הולכת סחור־סחור סביב ההבנה כי לא היה בסיס למהלכי הסרק של הסכמי אוסלו, ששטפו בדם את רחובותינו.

ובתרגום לעברית מליצית פחות, היתה זו קריאת "יש!", לאמור: עלה בידינו להקים את ממשלתם של הנכונים, היפים, מהשבט הלבן. ממשלת האליטה הישנה והדקדנטית שפרחה ושלטה על ישראל לפני שנים ארוכות, ודאגה למקורבים לה, והרחיקה את הפריפריה ואת המזרחים מכל השפעה ומעורבות. הסדר הישן, הטבעי, שב על כנו, ושוב הם רשאים לדבר בשם "עם ישראל", שהרי הם־הם, ורק הם, הישראליות הטהורה.

אבל גם כיום, כשאנו מתבוננים על שני מרכזי הענק שהתרוממו בתל אביב־יפו לזכרם של יצחק רבין ושמעון פרס ז"ל, כל שנותר לנו להרהר בו הוא מדוע לא יכולים היו לצאת מתוך הבועה ולהקים את משכנות הזיכרון הללו באשקלון או בירוחם, בבית שאן או בבית שמש? רחוקים ומנוכרים כתמיד.

יונתן בן־ארצי הוא בנה האותנטי של אותה אליטת השבט הלבן, הזחוחה, היהירה והמנותקת, המתקשה לעדכן את עצמה ובוחרת בשיסוי ובהשתלחות. נאומו הכעור לא עשה חסד גדול עם טקס האזכרה הממלכתי. נאום שמהותו פילוג והסתה, שבדיעבד הוכיח כי נתניהו נהג בחוכמה כשהחליט להיעדר מן הטקס. אבל דבר אחד אפשר לומר: המחנה שרבין ייצג אותו הולך וקטן, בשעה שמחנה הימין הולך וצומח. מה שהיה פעם שוויון בין מחנה השמאל ומחנה הימין, הפך בימים אלה את מרב מיכאלי לראשת מפלגה שפרצה בשמחה כשהגיעה לשבעה מנדטים, לאחר ששנים ספורות קודם לכן בוז'י הרצוג הגיע ל־24. אין כמו כישלון שמוסבר בשמאל כניצחון. אבל העיקר שממשיכי דרכו יעברו את אחוז החסימה וידאגו לאינטרסים של אצולת הקיבוצים.

הגיעה השעה לשנות את דפוסי ההנצחה. ראש הממשלה של ישראל, יצחק רבין ז"ל, נרצח על ידי בן עוולה. הטקסים הרשמיים נועדו לשמר את זכרו בצורה ממלכתית ומכובדת, ומקומה של המשפחה הקדושה הוא בסביבתה האישית. המהלך הזה יאפשר שותפות וסולידריות, במקום הפילוג והשיסוע שצפים לאחר כל טקס זיכרון.