שישה אסירים ביטחוניים בורחים מהכלא בערב ראש השנה. יש להם דם על הידיים, הם מסכנים את ביטחונם של אזרחי ישראל ומתברר שהם מאורגנים להפליא. אבל ברשתות החברתיות, במקום פחד או כעס - אנשים צוחקים. בדיחות ציניות להפליא, ובואו נודה באמת, גם מצחיקות מאוד, הופכות את הכל לשטויות, לכלום, לגיחי־גיחי.
רבות מהבדיחות התמקדו בזכריה זביידי, מחבל שהפך לידוען בסיועה של התקשורת הישראלית, שנהנתה לראיין את הצעיר הרברבן דובר העברית, ובזכות קשריו עם טלי פחימה, פעילת השמאל הרדיקלי שהורשעה במגע עם סוכן זר ואף התאסלמה.
"מה בדיוק זביידי חושב שהוא יעשה באזרחות עם תואר במדעי הרוח מהאוניברסיטה הפתוחה?", שאל יוצר הקולנוע אייל דץ. "פרסום ראשון: ששת האסירים חזרו לכלא גלבוע כי שכחו משהו ויצאו שוב", הוסיף יותם זמרי. השחקן והקומיקאי טל פרידמן פרסם סרטון שלו מחפש את זביידי בשדות העמק, ויגבני זרובינסקי צייץ: "וואלה, אם היו נותנים להם לחפור את הרכבת הקלה זה היה מוכן כבר לפני חמש שנים" - ולכל אלה מצטרפים אינספור ממים על בסיס פריימים וכרזות מסרטי בריחה קנוניים כמו "חומות של תקווה".
אל הבדיחות על זביידי נוספו גם ציוצים וסטטוסים שעסקו בשב"ס ובשירותי הביטחון. רובם המכריע שמו ללעג ולקלס את מי שאחראים למחדל, ודמויות כמו השוטר מסן טרופז או אינספקטור קלוזו הושלכו לחלל הווירטואלי. לרגעים זה נראה כבר כמו שמחה לאיד, מעין סיפוק אירוני מכך שקלונה השלומיאלי של המערכת נחשף ברבים. כאילו לא רק שאיש לא ציפה לתפקוד תקין, אלא שברור שבשלב כלשהו יתרחש מחדל חמור.
זה לא מקרי. זהו תהליך שעבר על חלקים רבים בחברה הישראלית שפשוט הפסיקו לסמוך על המערכות ולהאמין להן. זה כל כך ברור להמון אנשים שהארגונים שאחראים לביטחון האזרחים או לרווחתם אינם מתפקדים, שכאשר מחדלים נחשפים הם לא מזעזעים אלא משעשעים. וזה תהליך מסוכן. כשהציבור אינו רוחש ולו טיפת כבוד למערכות אכיפת החוק והביטחון במקרה הטוב, או בז להן במופגן במקרה הרע, משהו בבסיס הקיומי של החברה הולך ומתערער. סדק רחב באמון בגופים שתפקידם להגן על הציבור.
אפשר לבוז לבזים, זה הכי קל. לפטור את ההומור בהינף יד ולהציג אותו כדרך עקיפה להתמודד עם חדשות רעות. אבל הרגש החבוי, המובלע, בכל בדיחות הרשת, רוחש יותר כבוד לבורחים מאשר למי שהופקדו על השמירה עליהם. אנחנו מתקרבים לרגע שבו זביידי וחבריו ייהנו מן ההפקר בחסות הבוז הציבורי כלפי מי שאמונים על הגנת הציבור. בסוף הבדיחה היא על חשבוננו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו