בשבוע שעבר פרסם דובר תנועת "רגבים" מאמר בעיתון זה וכינה את האגודה לזכויות האזרח "פרוקסי של הרשות הפלשתינית". זהו חלק ממסע דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם ולערכים שאנחנו מייצגים. וכפי שנאמר שם - שקר שחוזרים עליו פעם אחר פעם, לא הופך לאמת.
אבל כן חשוב לדבר על קהילת חומסה, ועל קהילות לא מוכרות בשטחי C. מאז הסכמי אוסלו המדיניות של הצבא והמינהל האזרחי בשטח היא כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלשתינים. הדרך להגיע ליעד היא להפוך את חייהם של הפלשתינים שם לבלתי אפשריים. אין כאן שום עניין ביטחוני.
אחת הדרכים לריקון השטח היא הכרזה על שטחי אש. כ-45% מבקעת הירדן הוכרזו כשטחי אש. חומסה ממוקמת באזור שהוכרז כשטח אש 903, ולפני שנתיים פונתה לצורך אימון צבאי שהתקיים בזמן צום הרמדאן ובעיד אל-פיטר. פינויים כאלה הם דבר שבשגרה בבקעת הירדן וגוזרים על הקהילות לעקור לימים שלמים עם משפחתן, עדריהן ורכושן. הבחירה דווקא בצום ובחג לאימונים לא נראתה לנו מקרית, אחרי שב-2014 קצין האג"ם אמר בישיבה בכנסת: "יש מקומות כאלה, (שבהם) רידדנו את כמות האימונים בצורה משמעותית, צמחו שם יבליות".
מעט אחרי האירוע בחומסה, החרים הצבא עשרות מבנים של קהילת ראס א-תין ליד רמאללה. אל תדמיינו קרוואנים כמו במאחז אביתר, משא ומתן עם התושבים ותמיכה של פוליטיקאים. ה"מבנים" שם היו אוהלים, פחונים, עוקב מים, פאנלים סולאריים ומספוא לצאן. בדיוק כמו בחומסה, גם שם הכוחות הותירו את האוכלוסייה והעדרים שעות ללא צל ומים בקיץ הקשה.
מאז 2019 מצבן של הקהילות הלא מוכרות החמיר, ולא רק בשטחי אש. בדיון שכותרתו הייתה "המאבק על שטחי C" באוגוסט 2020, הסביר מנכ"ל תנועת רגבים לחברי הכנסת שהדין הקיים, המאפשר הליך של התנגדות להריסה, מעכב, וקצב ההריסות אינו משביע רצון. מי שהשתכנעו היו אחד ממייסדי תנועת רגבים, ח"כ בצלאל סמוטריץ', ויו"ר ועדת המשנה ליו"ש לשעבר מוטי יוגב. חברי הכנסת דרשו נתונים מראש יחידת הפיקוח, שסיפר שהשימוש בהחרמות שינה לגמרי את העבודה שלו: "...אני אפילו לא מוסר נייר, אני מארגן כוח ומגיע לשטח. במבחן התוצאה ב-2015, יש לי פה את הנתונים, טיפלנו בשישה אירועים בכל יו"ש לפני שינוי החקיקה בחציון א', ב-2020 טיפלנו ב-242".
את המחיר של הכוח הפוליטי הזה משלמים רועי הצאן. כאשר הימין מכנה את הקהילות "טרור טריטוריאלי", הוא יודע מה הוא עושה. "מלחמה בטרור" הן מילות קסם שמכשירות כמעט כל פעולה. ילד קטן ליד אוהל דל עלול לעורר אמפתיה, אבל טרור לעולם לא. לכן, גם אם לא כולם אוהבים לשמוע, אנחנו, לצד אחרים, לא נפסיק להזכיר שמאחורי ההחרמות וההריסות יש בני אדם המבקשים זכות בסיסית - להתקיים בכבוד.
רוני פלי היא עורכת דין ביחידת השטחים של האגודה לזכויות האזרח
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו