לא תשמעו מהם ביקורת על חקירת ניר חפץ

בפסק דין שניתן עתה, הנושא את הכותרת "עותק מותר לפרסום", שקטעים ממנו מוסווים מעיני הציבור, קיבל בית המשפט את בקשת שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה, לסילוק על הסף של התביעה שהגיש נגדו ניר חפץ.

כזכור, חפץ הוא עד מדינה בכתב אישום נגד נתניהו. חוקרי המשטרה הפעילו עליו לחץ עצום "לשתף פעולה" ולהעיד כנגד ראש הממשלה דאז. הם אפילו לא בחלו ב"תרגיל החקירה" הבא, שמשום מה כנראה אושר על ידי הפרקליט שליווה את החקירה: אדם שכלל לא קשור לחקירה (להלן: "כלי המשחק") הוזמן להיחקר רק כדי להפגיש בתחנת המשטרה בינו לבין חפץ ולאיים על חפץ שאם לא "ישתף פעולה", החוקרים יספרו לבני משפחתו על מהות הקשר בין השניים. זהו שימוש ציני לרעה הן בסמכויות החקירה, הן באדם לא מעורב ככלי משחק בידי החוקרים והן בנחקר עצמו כמושא לסחיטה באיומים.

בהמשך ביקשה המשטרה צו באשר לחקירת "כלי המשחק", בנימוק העלוב שלפיו כביכול "אי מתן צו איסור הפרסום עלול לשמש כדי ללחוץ, לאיים, לפגוע XXX. נוסף על כך, עלול אי מתן הצו לפגוע XXX ולפגוע XXXX/XXX". (האיקסים מופיעים בפסק הדין האחרון). השופט אביים ברקאי קיבל משום מה את הבקשה, כשהנימוק המרכזי הוא שמירת הפרטיות. אם המשטרה הייתה מכבדת את פרטיות הנוגעים בדבר, חייבת הייתה להימנע משיטת החקירה הפסולה הזו. אולי ברור מדוע המשטרה רוצה להסתיר שיטת חקירה כה שפלה. לא ברור מדוע נחלץ בית המשפט לסייע לה.

חפץ הגיש תביעת פיצויים נגד אוחנה על כך שחשף בדיון בכנסת את החקירה השפלה (ללא הזכרת שמו של "כלי המשחק"). השופטת כוכבה לוי אמנם מחליטה נכון לסלק את התביעה על הסף, שהרי חל חוק חסינות חברי הכנסת, אך היא מוסיפה ומותחת ביקורת על אוחנה, על כך שהפר את צו איסור הפרסום. אולי נכון שיש טעם לפגם בכך ששר המשפטים התחכם לצו, אך מלכתחילה לא היה מקום לדרך חקירה כה פסולה; לא היה מקום לאישורה בפרקליטות; ולא היה מקום להוצאת הצו. ואם השופטת לא הסתפקה בסילוק התביעה בהתאם לחוק וגלשה לתחום הטפת המוסר, מדוע אין בפסק הדין שמץ ביקורת על המשטרה? מהו המסר שהשופטים משדרים לחוקרים? האומנם מטרת קידום החקירה מקדשת את כל האמצעים?

התוצאה מפסיקות שכאלה היא ששיטות חקירה פסולות בעליל מופעלות באופן שגרתי. כפי שכתב בזמנו השופט המנוח חיים כהן: "שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים?"