ב־1978 השתנתה שיטת הבחירות לרשויות המקומיות בישראל. לראשונה בחרו התושבים את ראש הרשות בהצבעה ישירה, בנפרד מן המועצה.
מאחורי השינוי עמדה תפיסה ניהולית ודמוקרטית: עיר זקוקה למנהיג שהציבור העניק לו מנדט ברור, מנהיג המסוגל לקבל החלטות ולהוציאן לפועל. כמעט חמישה עשורים אחר כך, לנוכח פרשות הנקשרות לראשי רשויות, מתחדדת השאלה שהרפורמה לא פתרה: כיצד מעניקים כוח, מבלי שיהפוך לבלתי מוגבל? ניהול עיר אינו מלאכה של פשרות בלבד.
ראש עיר נדרש להכריע היכן ייבנה בית ספר, איזו שכונה תפותח, כיצד יחולקו תקציבים ומתי יש להתייצב מול קבוצות לחץ. החלטות כאלה אינן מתקבלות תמיד בהסכמה, לעיתים הן מחייבות עמידה מול אינטרסים חזקים. סמכות ברורה, רציפות שלטונית ויכולת ביצוע הן יתרונות ממשיים. עיר שבה כל החלטה נתקעת בין גורמים מתחרים משלמת מחיר בתשתיות, בשירותים ובאיכות החיים.
אלא שבאותם תחומים עצמם טמונה הסכנה. החלטה על שינוי ייעוד קרקע עשויה ליצור רווח עצום; מכרז יכול לקבוע מי יזכה במשאב ציבורי; מינוי מעניק לאדם פרנסה והשפעה. ראש עיר לא פועל לבדו, וסמכויות רבות מחייבות אישורים של גופים נוספים. ובכל זאת, יכולתו לקבוע סדר יום, להשפיע על מינויים ולבנות קואליציה מקומית מעניקה לו כוח מצטבר. ככל שגדלה התלות בהחלטות הרשות, כך גובר הפיתוי להפוך קרבה ללשכה ליתרון על פני כללים שווים.
כאן מתגלה הפרדוקס: הציבור בוחר ראש עיר חזק כדי שלא יהיה שבוי בידי מנגנונים, אך דווקא כוחו מחייב מנגנונים חזקים מולו. מועצה שלא מקבלת מידע מלא, ביקורת פנימית שאינה עצמאית ועובדים החוששים להתנגד לא מאזנים את הסמכות - הם מותירים אותה כמעט לבדה.
גם בחירות חוזרות אינן תחליף לבקרה יומיומית. ברשויות רבות ראש הרשות נהנה מיתרון מובנה מול חברי מועצה הפועלים לעיתים בהתנדבות או בתגמול מוגבל, ללא צוות מקצועי עצמאי. הפער במשאבי המידע וביכולת המעקב עלול להפוך את הפיקוח לזכות רשמית שקשה מאוד לממש בפועל. התושבים רואים פארק שנחנך וכביש שנסלל, אך מתקשים לדעת כיצד נבחר הקבלן, אילו חלופות נדחו ומי הרוויח מההחלטה.
השאלה הציבורית אינה רק מי עבר על החוק, אלא אם המערכת מסוגלת לזהות חריגה ולעצור אותה לפני שתהפוך לפרשה פלילית. שקיפות בהחלטות, גישה למידע לחברי המועצה, הגנה על שומרי הסף וביקורת חיצונית אפקטיבית אינן מחלישות את ראש העיר. הן מאפשרות לו להנהיג בלי לדרוש מן הציבור אמון עיוור. ״אדוני ראש העיר״ הוא תואר של כבוד, לא רישיון לפעול ללא גבולות.
רצף הפרשות הזה עלול להרגיל אותנו למחזור קבוע של חשיפה, זעזוע והמתנה לשם הבא. הדרך לבלום את הסחף אינה לקוות שהנבחר הבא ינהג ביושר, אלא להבטיח שגם הנבחר המוכשר והאהוד ביותר ייתקל בגבול מוסדי שאינו תלוי ברצונו. המבחן של דמוקרטיה מקומית אינו כמה כוח נתנו לראש העיר כדי לפעול, אלא כמה כוח שמרנו בידי הציבור כדי לפקח עליו.
פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו