רבין ז"ל לא היה מלאך, אלא אדם בשר ודם, מנהיג ציבור. יש משהו מכאיב בפער בין מה שנחשב פעם להתנהלות ראויה של מנהיג לבין מה שאנחנו מוכנים לקבל כיום מהפוליטיקה שלנו. מה שפעם נחשב בלתי נסבל - הפך, במקרים רבים, לחלק מהנוף הציבורי.
רצח רבין היה יותר מרצח של ראש ממשלה. הוא היה שבר עמוק ביכולת שלנו לנהל מחלוקת בלי להפוך את היריב לאויב, בלי לשלול את הלגיטימיות שלו ובלי להידרדר לאלימות. יותר משלושה עשורים חלפו, ועדיין לא הפנמנו את מלוא המשמעות שלו.
הבעיה שלנו אינה רק שאנחנו לא יודעים להכיל מחלוקות. הבעיה היא שאיננו יודעים להיבנות מהן. במסורת היהודית יש הבחנה בין מחלוקת לשם שמיים לבין מחלוקת שאינה לשם שמיים.
מחלוקת לשם שמיים אינה מחלוקת מנומסת שבה כולם מסכימים בסוף. היא יכולה להיות חריפה וכואבת, אבל מטרתה לברר את האמת, ללמוד ולהשתנות. מחלוקת שאינה לשם שמיים הופכת את ניצחון המחנה לחשוב יותר מהאמת, ואת הבסת היריב לחשובה יותר מהעתיד המשותף. ההבדל הזה עשוי לקבוע אם חברה תצמח מתוך חילוקי הדעות שלה או תתפרק בגללם.
רצח רבין היה צריך להיות נורת האזהרה הבוהקת ביותר שלנו. ובכל זאת, בכל שנה מחדש אנחנו מתווכחים על מורשתו. יש המבקשים להוציא את הפוליטיקה מהזיכרון ולהדגיש שהרצח שייך לכולנו - לימין ולשמאל, לדתיים ולחילונים. יש אמת חשובה בעמדה הזאת. הרצח פגע בחברה הישראלית כולה. אבל מהי פוליטיקה אם לא החיים עצמם?
מי שמבקש לדבר רק על האחדות ולא על היעד המשותף, על הדרך ולא על השאלה לאן אנחנו צועדים, עלול לגלות שהאחדות שהוא מבקש לשמר נותרה ריקה מתוכן. חברה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן בלי חזון ובלי דיון בשאלות היסוד. חברה שמפסיקה לדבר על שלום ומסתפקת בשאיפה לשקט, מוותרת על היכולת לעצב את עתידה.
מנגד, אי אפשר להיאבק על היעד (הפתרון הפוליטי) בלבד בלי להילחם במקביל על היכולת לחיות יחד. אי אפשר לזכור את רצח רבין ובו־בזמן למחוק מהדיון את המחלוקת הפוליטית שקדמה לו, את הפערים בתוך החברה וגם את ההסתה ואת האלימות. השלום לא יוכל להיבנות אם החברה שבתוכה הוא מתקיים תתפרק. בלי יחד אין דרך משותפת. בלי דרך ויעד משותפים - גם היחד מתרוקן מתוכן.
בשנה שעברה השתתפתי בעצרת לזכר רבין. בסמוך מאוד למקום הרצח, ברחוב אבן גבירול, התקיימה מסיבת מוזיקה רועשת. ניסיתי לעלות לדירה ולבקש להנמיך את המוזיקה, אבל לא היתה אוזן קשבת.
חברה אינה מתפרקת רק ברגעים דרמטיים. היא נשחקת גם באלפי רגעים שבהם אנחנו מפסיקים לראות זה את זה.
במשך שנים ביקשנו יחד בלי יעד. לא התעקשנו לדבר על העתיד, אלא ביקשנו לנהל את ההווה ולקוות שהשקט יימשך. ואז הגיע 7 באוקטובר והמחיש את המחיר הכבד של תפיסות שהתגלו ככושלות. גם לאחר האסון התקשינו לגבש תמונת עתיד מוסכמת.
בעצרת לזכר רבין, בסמוך מאוד למקום הרצח, התקיימה מסיבת מוזיקה רועשת.
ניסיתי לעלות לדירה ולבקש להנמיך את המוזיקה, אבל לא היתה אוזן קשבת
בשנים אחרות נאבקנו על היעד בלי להקדיש די תשומת לב ליכולת לחיות יחד, וגם זה מתכון לכישלון.
מורשת רבין היא מורשת חייו ומורשת הירצחו, והשתיים כרוכות זו בזו. היא המאבק על השלום בתוכנו ועם שכנינו ועל הביטחון של ילדינו, וחובה להפיק לקחים לצד האפשרות שקיימת למחלוקת עמוקה מבלי להתפרק ממנה.
אנחנו לא צריכים להסכים על הכל. אנחנו צריכים להפסיק להתייחס לאי־הסכמה כאיום על עצם קיומנו. בדמוקרטיה הרוב מכריע, אבל הכרעתו אינה רישיון למחוק את המיעוט. גם דעת המיעוט חייבת להישמע ולהישמר, משום שהיום היא מיעוט ומחר היא עשויה להתברר כדרך הנכונה.
הכותב הוא ראש מדרשת חנתון, רב מסורתי, יזם חברתי ומחבר הספר "מפה נקום: על ציונות גלילית, תקווה והמרכז הישראלי" (כנרת-זמורה)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו