הבוקר שאחרי בחירות 2026 ייזכר בספרי ההיסטוריה הפוליטית של ישראל לא בזכות זהותו של המנצח, אלא בעקבות היעלמותו המוחלטת של המושג "מפלגת שלטון" כפי שהכרנו אותו. תוצאות האמת, שבהן המפלגה הגדולה ביותר בקושי מגרדת את רף 27 המנדטים, מסמנות את קיצו של עידן הדינוזאורים הפוליטיים. בעוד פרשנים רבים ימהרו לתאר זאת כחולשה או כפיצול מסוכן, המציאות היא הפוכה לחלוטין: זהו סופו של הקיפאון המבני ששיתק את ישראל בעשור האחרון, והולדתה המחודשת של פוליטיקה המושתתת על פשרות ועל הסכמות רחבות.
כדי להבין את גודל השינוי שניצב לפתחנו, עלינו להביט לאחור בערגה מהולה בפיכחון. הדמוקרטיה הישראלית צמחה והתפתחה על ברכיהן של מפלגות ענק. בשנת 1992 יצחק רבין הוביל את מפלגת העבודה להישג אדיר של 44 מנדטים, שאפשר לו להקים ממשלה יציבה ולהוביל מהלכים היסטוריים. בשנת 2003 היה זה אריאל שרון שהביא את הליכוד לשיא של 38 מנדטים (שצמחו בהמשך ל־40 לאחר המיזוג עם סיעת "ישראל בעלייה"). גם הליכוד בשיא כוחו בהנהגתו של בנימין נתניהו ידע לחצות את רף 30 ואף 35 המנדטים. המפלגות הללו היו "לווייתנים" פוליטיים - גופים גדולים ודומיננטיים כל כך, עד שהם היוו את עמוד השדרה הבלעדי של הקואליציה, וכל שאר השותפות תפקדו כתוספות שוליות בלבד.
ואולם, במהלך העשור האחרון הפך המבנה הפוליטי הזה למלכודת הרסנית. השאיפה המתמדת להגיע ל־30 מנדטים ויותר יצרה בישראל שני גושים קשיחים, מבוצרים ובלתי מתפשרים. המאבק המרכזי כבר לא נסב סביב אידיאולוגיה או חזון, אלא סביב הישרדות פוליטית טהורה. במציאות שבה שני גושים שואפים להגמוניה מוחלטת, נוצר "תיקו מדמם". כל גוש מצא את עצמו זקוק נואשות ל"עריק" התורן מהצד השני - אותו חבר כנסת בודד שיסכים לחצות את הקווים ויהפוך ללשון המאזניים. ראינו זאת היטב בפרשת עידית סילמן, במקרה של עמיחי שיקלי, ובאינספור ניסיונות "ציד" שהפכו את כנסת ישראל לשוק של הבטחות, תיקים וכיסאות. הקיבעון המחשבתי והמבני הזה גרם לכך שממשלות ישראל הפסיקו לעסוק בניהולה התקין של המדינה והשקיעו את כל מרצן במניעת קריסתן הפנימית.
בחירות 2026 מסמלות את נעיצת הסיכה בבלון המנופח הזה. המעבר המובהק לעידן של מפלגות בינוניות - כאלו שנעות סביב 26-12 מנדטים - אינו סימן להתפרקות המערכת, אלא עדות להתבגרותה. כאשר אין שום מפלגה שמרגישה שהשלטון "רשום על שמה" בטאבו, נעלמת מאליה התפיסה האדנותית והמפלגת של "אנחנו והם".
בעידן החדש הזה מלאכת הרכבת הממשלה משתנה מהיסוד. לא מדובר עוד בניסיון לגבש גוש חוסם שנשען על עריק מקרי, אלא בהרכבת פאזל רב־משתתפים הדורש שיתוף פעולה אמיתי. במצב שבו המפלגה הגדולה ביותר מחזיקה בקושי בשישית ממושבי הכנסת, היא מבינה שהיא חייבת ללמוד לדבר עם כולם. הקיפאון נשבר דווקא משום שהכוח הפוליטי מבוזר. כשאין "לווייתן" דומיננטי אחד שקובע את הטון, המשא ומתן הקואליציוני הופך ענייני ומקצועי יותר: השיח מתמקד בחלוקת תקציבים צודקת, בקידום חקיקה מהותית ובפתרון בעיות ליבה של האזרחים, במקום בטיפוח פולחן אישיות סביב מנהיג כזה או אחר.
המפלגות הבינוניות הן תוצר ישיר של חברה שהתפכחה והבינה שאין פתרון קסם, ואין מנהיג יחיד שיגאל אותה מצרותיה. הבוחר הישראלי החליט לפזר את כוחו
המפלגות הבינוניות של 2026 הן התוצר הישיר של חברה ישראלית שהתפכחה והבינה שאין פתרון קסם אחד, ואין מנהיג יחיד שיגאל אותה מכל צרותיה. הבוחר הישראלי החליט לפזר את כוחו בסלים רבים, ובכך כפה על נבחריו את המהלך שניסו להימנע ממנו במשך שנים כה רבות: עבודה משותפת למען הכלל. 2026 אינה שנת חולשה; היא השנה שבה הפוליטיקה הישראלית חזרה להיות, סוף־סוף, אמנות האפשרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו