שבאבניקים: גרסת המציאות

יש משהו כמעט קומי בטקס פענוח הקופסה השחורה שאחרי הבחירות. הפרשנים מנתחים, הסוקרים מתרצים והפוליטיקאים מפיקים לקחים. כולם מנסים להבין כיצד הבוחרים שוב הפתיעו אותם. כאילו מדובר בתעלומה בלשית, ולא בתופעה סוציולוגית שמתרחשת לנגד עינינו כבר עשרות שנים.

בסדרה "שבאבניקים" ארבעה צעירים חרדים מתנגשים בממסד שמבקש להכתיב להם כיצד להתלבש, להתנהג ולהשתייך. גם בפוליטיקה הישראלית מתנהל זה שנים מאבק על קוד הלבוש של הזהות. מי קובע את תנאי הקבלה למועדון, ומי נשאר בחוץ?

הבחירות בישראל הן בראש ובראשונה מלחמה על זהות וכוח. מאחורי הוויכוח על מנהיגות ומדיניות מתנהל מאבק עמוק יותר: מי רשאי להגדיר מהי ישראליות ראויה, ולמי שמורה הסמכות להעניק לה לגיטימציה.

שורשיו בשסע העדתי ההיסטורי, שעבר טרנספורמציה ממאבק על משאבים ומעמד למאבק על הגמוניה תרבותית. מצד אחד, ישראליות יהודית, לאומית ומסורתית, הנושאת זיכרון קולקטיבי של הדרה. מנגד, ישראליות מערבית, חילונית ואוניברסלית, המזוהה עם מוקדי הכוח התרבותיים והמוסדיים.

אלה טיפוסים סוציולוגיים בלבד, כי אפשר להיות פמיניסטית וימנית, משכילה ומסורתית, ליברלית וגם לאומית. הקטגוריות חיות בשלום ומכילות זו את זו. המציאות מורכבת יותר מחבילות הזהות שמוכרים לנו באולפנים. שלושה אירועים במערכת הבחירות חשפו שלושה מופעים של אותו מנגנון: מי קובע איזו זהות מתקבלת, באילו תנאים, ומתי הכרה מתורגמת לכוח.

גדי איזנקוט והמרוקאיות המאולפת. נער להורים יוצאי מרוקו שהגיע לפסגת הממסד הביטחוני. חלום ישראלי כחול־לבן של מוביליות והצלחה. אלא שאיזנקוט הציג את המזרחיות שלו כ״נון אישיו״, תוך שהוא מוחק את סיפור המאבק ארוך השנים. וכך הוחמצה האפשרות להפוך ביוגרפיה אישית לסיפור קולקטיבי. המזרחיות שלו התקבלה לפוסטר, אבל בתנאי שתשאיר את המטען ההיסטורי במלתחה.

קוד הלבוש של האליטה ניצח עצמו כי רק חיזק את הטענה העיקרית נגדו על ניכור והכחשה.

גליה אלבין והיד המצביעה. כשאלבין הטילה ספק בקשר בין היד שמצביעה לנתניהו לבין המוח, היא סיפקה הדגמה כמעט מעבדתית להיררכיה תרבותית. לשיטתה, יש מי שמוסמכים לחשוב, ויש מי שזקוקים כנראה לבדיקת MRI לפני הכניסה לקלפי.

בכך הוסיפה שמן למדורה הבוערת ממילא.

ועינב צנגאוקר? סיפורה מציב את הכוח למבחן אמיתי: מה המרחק בין חיבוק תקשורתי לאישה מזרחית ועממית לבין נכונות לחלוק עימה סמכות פוליטית? בין במה ומחיאות כפיים לכיסא סביב שולחן ההכרעות?

שלושה סיפורים, אותו מנגנון. איזנקוט מדגים את תנאי הקבלה למועדון, אלבין את הזכות לחלק ציונים למי שנשאר בחוץ, וצנגאוקר את הפער בין מחיאות כפיים לחלוקת המפתחות. במונחיו של בורדייה, זהו מאבק על ההון הסימבולי: מי מעניק לגיטימציה, למי ובאילו תנאים. ובעיקר, מי מחזיק בסמכות לקבוע את כללי המשחק.

ונתניהו? הוא השגריר הפוליטי של הזהות הזאת. בעיני תומכיו, הסיפור שלו הוא הסיפור שלהם. כמוהו, הם חשים מופלים, נרדפים ונדחקים לשוליים שלא בצדק. כשהוא מותקף, הם מזהים את היחס המוכר כלפיהם. כשמפקפקים בלגיטימיות שלו, הם שומעים פקפוק בלגיטימיות שלהם.

הפרדוקס מושלם: בן האליטה האשכנזית הפך לנציג המאבק בהגמוניה המזוהה עם אותה אליטה ומוכיח שהביוגרפיה משנית לסיפור הקולקטיבי.

תקשורת המיינסטרים, מרוב ניכור לציבור הזה, איבדה את היכולת לקרוא את המציאות. במקום לזהות מגמות, ניסתה לייצר אותן. חדר החדשות הפך לחדר תסריטאים, אלא שהמציאות סירבה לציית להוראות הבימוי. הכתובת היתה על הקיר לאורך כל מערכת הבחירות. חשבו שהם נלחמים בנתניהו, והבוחרים הבינו שנלחמים בהם.