מי באמת שורף את קולות הימין?

ההיסטריה שאחזה במפלגות הימין מההתמודדות של עופר וינטר מעוררת תמיהה. הזמן, הכסף והמאמצים שהן משקיעות בניסיון להבריח ממנו מצביעים מלמדים בעיקר על חוסר הבנה עמוק של תומכי וינטר: מה כואב להם, חשוב להם ומפריע להם.

חמור מכך: הקמפיין שנועד להציל את קולות הימין עלול להיות דווקא זה שישרוף אותם.

הטענה המרכזית המוטחת בתומכי וינטר היא: "אל תבזבזו את קולות הימין". מאחוריה מסתתרת הנחת יסוד שגויה, שמצביעי וינטר הם מצביעי ליכוד, הציונות הדתית או עוצמה יהודית, שרק צריך להפחיד אותם באחוז החסימה כדי שיחזרו הביתה.

אלא שעבור רבים מהם הבית הזה כבר אינו אופציה.

אלה אנשים שרוצים בניצחון הימין, תומכים בתיקון מערכת המשפט, בהרחבת ההתיישבות ובהכרעת אויבי ישראל.

אבל אחרי שלוש שנות נשיאה מפרכת בנטל, הם מסרבים להמשיך לתת יד להשתמטות החרדית הממוסדת ולמדיניות הפוליטית שמאפשרת אותה.

מבחינתם זהו קו אדום. המפלגות החרדיות אמנם מעדיפות ממשלות ימין, אבל מתוך אינטרס צר וסקטוריאלי. הן עצמן לא מפלגות ימין.

"השותפות הטבעיות" של תומכי וינטר הן מפלגות ציוניות, גם משמאל, ולמרות היותם אנשי ימין הם לא יצביעו למפלגות שמוכנות להיענות לדרישות ההשתמטות והניצול של החרדים.

לכן, מי שמניח שהפחד מאחוז החסימה יחזיר את מצביעי וינטר למפלגות הימין, עלול לגלות שהם יעדיפו מפלגות אחרות או פשוט יישארו בבית.

וזו בדיוק הסכנה: דווקא הקמפיין להצלת הימין עלול להיות זה שיפיל את וינטר אל מתחת לאחוז החסימה, וביחד איתו את הסיכוי להקמת ממשלת ימין. הסקרים האחרונים מראים שלווינטר יש בסיס תמיכה יציב, שנע קרוב מאוד לאחוז החסימה. קמפיין ההפחדה, אם יצליח, יבריח רק את השוליים. לצד הספק אם המצביעים שיברחו יצביעו למפלגות הקיימות, המסה העיקרית של הקולות שיקבל וינטר - שמגיעה מאנשי ימין מובהקים - פשוט תיזרק לפח.

מתנגדי וינטר מנופפים בטראומת בחירות 1992. הנרטיב שהתקבע בימין הוא שפיצול הקולות בין מפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה הביא להקמת ממשלת רבין ולהסכמי אוסלו. אלא שהעובדות קצת שונות. גם אם התחיה ומפלגתו של הרב לוינגר היו מתאחדות, הן לא היו עוברות את אחוז החסימה; ואם בוחריהן היו עוברים לליכוד או למפד"ל הם היו מוסיפים להן מנדט אחד לכל היותר. זה לא היה משפיע על סיכוייו של רבין להרכיב ממשלה.

ממשלת רבין הורכבה מהעבודה, מרצ וש"ס, ומנתה 62 חברי כנסת בלי הערבים. ש"ס פרשה מהממשלה רק ב־14 בספטמבר 1993, למחרת החתימה על הסכמי אוסלו, והשאירה את רבין בראש ממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ על ידי הערבים רק בגלל פסיקת בג"ץ, שדרש מרבין לפטר את השר דרעי וסגן השר פנחסי.

אלמלא התערבות בג"ץ, יש להניח שש"ס היתה נשארת בממשלה. זאת ועוד - בהצבעה על אוסלו בכנסת, שעברה ברוב של 61 מול 50 מתנגדים, ש"ס נמנעה. גם אילו ששת חבריה היו מצביעים נגד, ההסכם היה מאושר.

בחירות 1992 הן לא המקרה שלפנינו, והלקח שלהן אינו שכל מפלגה קטנה היא אסון.

וינטר, בניגוד לתחיה וללוינגר, קרוב מאוד לאחוז החסימה; והשאלה אם יעבור או ייפול עלולה להכריע את גורל הימין. מכיוון שבקרב רבים ממצביעיו הצבעה למפלגה שתיתן לחרדים את מבוקשם היא לא אופציה, והם מחפשים בית אחר, הדרך להקמת ממשלת ימין היא להציל את וינטר. כדי לא לאבד את הקולות של וינטר, הימין צריך לסייע לו לגייס את יתרת הקולות שהוא צריך כדי לעבור, לא להחליש אותו.