יום הבוחר או יום הסוקר?

גרף המנדטים הופך לרולטה רוסית.

ביום שלישי הקרוב, כשמיליוני ישראלים יעשו את דרכם אל הקלפיות, הם לא רק יכריעו את גורלה של הממשלה הבאה. בהצבעתם, הם גם יחתמו, אולי באופן סופי, את גזר דינה של אחת התעשיות המושמצות והמשפיעות ביותר בישראל: תעשיית הסקרים הפוליטיים. זוהי אינה עוד מערכת בחירות שבה פער קטן נחשב טעות סטטיסטית - מדובר ברגע מבחן קריטי שישנה את האופן שבו אנו צורכים פוליטיקה.

מערכת הבחירות הנוכחית תיזכר לא רק בגלל הקיטוב והסרטונים הוויראליים, אלא גם ובעיקר בגלל התהום הפעורה בין המציאויות המשתקפות מהמסכים. מעולם לא נרשם פער כה דרמטי, כמעט בלתי נתפס, בין סקרי ערוצי הטלוויזיה. מצד אחד ניצבים הסוקרים הוותיקים של ערוצי 11, 12 ו־13, המציגים מתודולוגיות שזכו לאמון לאורך השנים. מהצד השני ניצבים סקרי ערוץ 14, המציגים אלטרנטיבה מחקרית נפרדת. אלו אינם רק הבדלים זניחים של מנדט למפלגת קצה - אלו שתי תמונות עולם מנוגדות, המציירות מציאויות מקבילות.

במשך חודשים, צופים שמזפזפים בין הערוצים בשעות הפריים טיים עלולים ללקות בסחרחורת. בעוד בערוצים המרכזיים המפה מצטיירת כתיקו מורט עצבים בין הגושים - בערוץ 14 הנתונים מספרים סיפור אחר לחלוטין: ניצחון מובהק, לעיתים מוחץ, לאחד המחנות. פערים אלו חורגים ממה שמכונה בלקסיקון "סטיית תקן מותרת". מדובר במחלוקת תהומית על השיטה, על אופן בניית המדגם, ומעל לכל - על הנרטיב שאותו מבקשים לשדר לציבור.

הבעיה המרכזית היא שסקרים כבר מזמן חדלו להיות תחזית אובייקטיבית. בשנים האחרונות הם הפכו לכלי נשק אסטרטגי בארסנל של מנהלי הקמפיינים. הם משפיעים ישירות על המוטיבציה של המצביעים דרך מניפולציות כמו "קמפיין הגעוואלד", קובעים מי ייתפס בציבור כ"ווינר" ומי כ"לוזר", ומעצבים את תחושת הדחיפות. כשהפער בין הסקרים מתרחב לממדים אבסורדיים, הציבור מאבד את מעט האמון שנותר במדידה המדעית. הסקר מפסיק לשקף מציאות והופך לניסיון לייצר אותה.

מדוע הפערים כה קיצוניים? ביום שאחרי, הסוקרים בוודאי יספקו הסברים מלומדים על "המשיב השקט" שמסרב להודות במי הוא תומך. הם ידברו על הקושי המובנה להגיע למגזרים מסוימים, ויסבירו על מורכבות השקלול הסטטיסטי של שיעורי ההצבעה. אך התירוצים הללו לא יעבדו הפעם, על ציבור שעייף מהסברים. ביום שלישי בלילה, כשהקלפיות ייסגרו, המתמטיקה תנצח את הפרשנות. המנדטים בקלפי הם תוצר פיזי, ספיר, מוחלט וחד־משמעי שלא מותיר מקום לספקות.

מעבר לזהות ראש הממשלה הבא, עומדת כאן למבחן שאלת הרלוונטיות של מוסד המומחיות עצמו. האם בעידן של דיסאינפורמציה וקיטוב קיצוני הכלים הסטטיסטיים הישנים עדיין עובדים? האם ניתן לדגום באופן מהימן חברה ישראלית שכה משוסעת ומסוגרת בתיבות תהודה?

ביום שלישי בשעה 22:00, כשמדגמי הטלוויזיה יתנוססו על המסכים בספירה לאחור, רגע האמת יהיה יום הדין של הסוקרים. מישהו בערב הזה יאלץ לאכול את הכובע - כובע התפור מגרפים מורכבים ומטבלאות אקסל. אם התוצאות בשטח יהיו דומות לאלו שבערוץ 14 - הסוקרים הממוסדים יצטרכו להסביר איך הם פספסו תנועה של מאות אלפי מצביעים מתחת לרדאר. מנגד, אם התוצאות יתיישרו עם ערוצי 12 ו־13 - ערוץ 14 ייאלץ להתמודד עם שאלות נוקבות לגבי מקצועיות סקריו, ואם שימשו כלי תעמולתי.

ביום רביעי בבוקר נדע מי יוכל להמשיך להחזיק בתואר "מומחה", ומי התגלה כמהמר ששם את הז'יטונים שלו על רולטה פוליטית סוערת. מישהו הולך לחגוג, ומישהו הולך לעשות חשבון נפש מקצועי עמוק. אך דבר אחד בטוח: ביום שאחרי, תעשיית הסקרים בישראל כבר לא תיראה אותו הדבר. הכובעים מונחים באולפנים, מחכים למי שייאלץ לבלוע אותם מול אומה שלמה.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה