הבחירות הן על זה: של מי המדינה?

על מה בעצם מתנהלות הבחירות? מכאן אומרים שזו שאלת השוויון בגיוס, משם מדגישים את סוגיית יהודה ושומרון, יש המספרים על סמכויות מערכת המשפט, וכמובן תמיד יש גם את ה"רק לא ביבי" המלווה אותנו זה כמה מערכות בחירות.

אולם שאלת־על קריטית העומדת מעל לכל, שהתפרצה במלוא עוזה בשנת המאבק סביב הרפורמה המשפטית ונמשכה גם לתוך שלוש שנות המלחמה, היא: של מי המדינה?

תשובה חשובה לכך היא אמירתו המפורסמת של אברהם לינקולן בנאום גטיסברג: "ממשל של העם, על ידי העם, למען העם". פרופ' אבי דיסקין, בספר האזרחות "משטר ופוליטיקה בישראל", הגדיר על בסיס דברי לינקולן מהי דמוקרטיה במשמעותה הרחבה: צורת משטר שבה האזרחים הם הריבון, השלטון נבחר על ידי האזרחים בבחירות תחרותיות, והוא חייב בשמירת זכויות היסוד של האזרחים. המדינה היא, אם כן, של העם, וכל התפתחות ומהלך חייבים להימדד לפי התאמתם לעקרונות יסוד אלה.

מהגדרת הדמוקרטיה נובע שזכות המילה האחרונה בקבלת החלטות ובהכרעות על מדיניות שמורה לנציגי הציבור שנבחרו על ידי העם כדי להגשים ערכים ומדיניות מוגדרים. יודגש מייד שזכות המילה האחרונה לא מאפשרת להחליט כל דבר. לכך מכוונת האמירה "למען העם" - היינו, יש זכויות יסוד שהרוב לא יכול לפגוע בהן.

שנת המאבק על הרפורמה לפני המלחמה, והמשך המאבקים עמוק לתוך שלוש שנות המלחמה, הציפו במלוא העוצמה את העובדה שעקרונות היסוד הבסיסיים ביותר מוטלים בספק. במסגרת המחאה הועלתה טענת הקש "הרוב לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו". זה היה אחד ממגוון מהלכים לצורכי ניגוח, כאילו אנשי המחנה הלאומי לא מבינים שיש זכויות מוגנות, וכאילו יש ברפורמה כדי לפגוע באותן זכויות. להפך, בקרב רבים מאנשי המחאה התבססה התפיסה שמיעוט יכול לעשות כרצונו, תוך חריגות וסטיות מהמקובל ומהראוי בדמוקרטיה.

אולם לא מדובר במיעוט מסכן, חסר משאבים ונעדר נגישות למוקדי השפעה. למרות אובדן הדומיננטיות הפוליטית שלו לפני כ־50 שנה במהפך הפוליטי, הוא נותר בעל השליטה ואף טרח לחזק את שליטתו במגוון מוקדי השפעה אחרים. וכאשר לא ניתן היה לנצח באמצעות פתקי ההצבעה, הוא העביר את סמכויות ההכרעה לפרקליטות ולבית המשפט, ושם השליטה התגברה לאין שיעור.

כך נוצר העיוות הדמוקרטי שאין לו אח ורע בשום דמוקרטיה מערבית. כבר לפני שנות דור פרסם פרופ' שלמה אבינרי המנוח, מבכירי אנשי מדע המדינה בישראל, ביקורת חריפה על סמכויות־העל של היועמ"ש, זאת בטרם התבררו הדברים המזעזעים במשפט נתניהו. בעבר, כאשר דיברו על תרבות האי־לגליזם בישראל, דהיינו הזלזול בשלטון החוק, היה ברור שהפרקליטות היא האחראית על השמירה בתחום. עתה מתברר ומתגלה עד כמה עמוקה תרבות האי־לגליזם בקרב מי שמכנים את עצמם, אפילו בלי אירוניה, שומרי הסף.

בקרב הצועקים בקול בעד הדמוקרטיה כביכול ניכרו תופעות קצה בלתי נסבלות בדמוקרטיה, בניסיון לכפות על ממשלה נבחרת את זכותה לעצב מדיניות ולבצעה. הם צווחו בהפגנות ממלכתיות, אבל פנו לגורמים בחו"ל למנוע את קבלת ראש הממשלה לביקור. הסרבנות, שזכתה בעבר להתנגדות רחבה, הפכה לנשק ולאיום עד כדי פגיעה בכשירות המבצעית.

כלכלנים קראו למשוך השקעות מישראל, מעין BDS ישראלי. והכל בעידוד בכירים לשעבר ובגיבוי תקשורתי ואקדמי נרחב, עד כדי התארגנות מוסדית של ראשי האוניברסיטאות.

ניצחון לגוש השמאל פירושו שליטה מושלמת בכל מוקדי ההשפעה, כולל זה הפוליטי, מוקד ההשפעה היחיד שבו יכול המחנה הלאומי להגיע לרוב ובכך לאזן את השליטה הנגדית בשאר מוקדי הכוח וההשפעה.

יהיה אשר יהיה הרכב הממשלה הבאה - המחנה הלאומי חייב להשיג לכל הפחות גוש חוסם כדי שהממשל יהיה במובנו הרחב של העם, על ידי העם ולמען העם.