הכאוס בצרפת קשור גם אלינו

לפני כחודש פרצה מחאה מקומית לכאורה בתיכון סנט־אכזופרי בפרוור קרטיי שליד פריז, נגד הצפיפות בכיתות, המחסור במורים והמבנים המוזנחים. בתוך שבועות התפשטה המחאה ליותר מ־900 בתי ספר, והחסימות השקטות הפכו לעימותים עם המשטרה, להצתות ולאלפי מעצרים, רבים מהם של קטינים. פרשנים מיהרו להשוות זאת למאי 1968, "מרד הסטודנטים". ההשוואה מתבקשת, אך היא מטעה.

אכן, גם ב־1968 נולדה המחאה במוסד חינוך צפוף בשולי פריז: בנאנטר, פרוור של פחונים ומהגרים, סטודנטים מחו נגד כיתות עמוסות ומעונות מוזנחים. גם אז השלטון הגיב בכוח, ונדמה היה שהרפובליקה מאבדת שליטה ברחובות. בשני המקרים השמאל הקיצוני צירף מניעים רחבים בהרבה לנושא המקומי, והפך אותו למשבר לאומי. כאן בערך הדמיון מסתיים.

האירועים עדיין בעיצומם, אך כבר אפשר לזהות כמה הבדלים. ההבדל הראשון הוא בהתנגדות למחאה. כשדה גול הכריז על בחירות ב־30 במאי 1968, מאות אלפים יצאו לרחובות לתמוך בו, והמשבר הוכרע בקלפי בתוך שבועות. מקרון לא נראה כמי שמסוגל לסחוף המונים או אפילו בודדים.

ההבדל השני הוא בהרכב המתפרעים. לצד השמאל הקיצוני, האנרכיסטים ובני מעמד הביניים הזועמים, בולטים בני הדור השני והשלישי למהגרים, שגדלו בפרוורים שהפכו לחברות מקבילות, ולא רואים ברפובליקה ובמוסדותיה דבר ששייך להם. הפגיעה בבנייני עירייה ובתחנות משטרה אינה דרישה לרפורמה, אלא ערעור על הריבונות. ביזה והרס של יותר מ־1,500 חנויות לא מעידים על דאגה למדינה, ושריפת בתי ספר אינה דרך לשפר את מערכת החינוך.

ההבדל השלישי הוא מקומם של הפועלים. זוכרים את אירועי 1968 כ"מרד הסטודנטים", אך כוחו של מאי 1968 נבע בעיקר מהברית עם הפועלים - כ־10 מיליון שובתים, שבסופו של דבר הביאו להסכמים שגרמו להעלאת שכר המינימום והרחיבו את זכויות ההתארגנות. כיום אין הנהגה מסודרת מול השלטון, ואין צד להסכם. במקומם פועלים השמאל הקיצוני, שמלבה את האש לקראת בחירות 2027, וגורמים אסלאמיסטיים, המבקשים לרתום את הזעם לסדר יום משלהם. אלה לא מחפשים הסדר, אלא החרפה.

אין בכך כדי לבטל את מצוקת הפרוורים. הכיתות הצפופות והמחסור במורים הם כנראה בעיות אמיתיות. אך דווקא משום כך, חשוב להבחין בין מחאה לבין התפרקות. מאי 1968 הסתיים בהסכמים שאפשרו לכל צד לראות את עצמו מנצח: הימין נותר בשלטון, השמאל זכה בהישגים באוניברסיטאות, והפועלים קיבלו העלאות שכר. ב־2026, כל הישג של המחאה האלימה יבוא על חשבון המשילות הרופפת ממילא.

ההבדל הגדול ביותר הוא בצבע. ב־1968 שלט האדום: הסטודנטים המהפכנים הניפו את דיוקנאותיהם של צ'ה גווארה, הו צ'י מין, לנין ומאו והצהירו בגלוי על רצונם במהפכה. האדום לא נעלם כיום, אך נוספו לו עוד צבעים - הירוק של האסלאם והשחור והלבן שמשלימים לדגלי פלסטין, המופיעים בכל התפרעות שמכבדת את עצמה.

אין מדובר בבעיה צרפתית בלבד: לפני חודשים ספורים ספרד התמסרה לגל מהגרים, בבריטניה העדיפו לעצור אדם לבן שנדקר למוות מאשר את הרוצח שלו, ובהולנד תוצאות של משחקי כדורגל עלולות להשפיע על מצב הזגוגיות והמכוניות ברחובות מסוימים. המערב עומד חסר אונים.

איך זה קשור אלינו? ישראל תסתמן יותר ויותר גם כבעיה וגם כפתרון. חלקים באירופה יאשימו אותה בצרותיהם וינסו לשווא להפוך אותה לכליא ברק לזעם המוסלמי. אך לצד זה, קיימת הזדמנות להפוך את ישראל למגדלור ולמופת של עמידה נחושה על ערכים, צדק וגאווה לאומית.

ד"ר שוקי בלס הוא מחבר הספר "אגרופים מונפים בזעם: 1968, השנה ששינתה את העולם ואותנו"