עננת פחד ירדה על תומכי כל המפלגות העיקריות. פוחדים לא רק מניצחון "הצד השני", או מ"ניצחון הרעים", אלא גם ממה שיקרה אם הצד "שלנו" ינצח וירכיב את הממשלה. לא זכורה תחושה כה קשה לפני בחירות. אלה לא פחדי שווא.
לצד תחושות הדדיות של נרדפוּת לא־מציאותית, הם גם נובעים מההתנסויות של השנים האחרונות ומאיומים גלויים. ראינו מה קרה כאן כשיריבי הליכוד ונתניהו הרכיבו יחד ממשלה ב־2021 וכשהורכבה ממשלת הליכוד הנוכחית בראשות נתניהו בשלהי 2022. בישראל רווחת נטייה לא להשלים עם הפסד בבחירות, ולסבור שניהול המדינה בידיים ה"לא נכונות" הוא אסון לציונות, לעם ישראל, למיעוטים בישראל או לערכי האנושות כולה.
במשבר החוקתי של תחילת 2023 הצדדים לא היו מסוגלים להתפשר, כנדרש, ויבוא היום לחשיפת האשמים במחדל ההוא, פוליטיקאים ושופטים - מחדל שהסתיים בסרבנות ממאירה וקטלנית וב־7 באוקטובר.
הפחד שמזין את השסע
הלך רוח רדוף התחיל לסכן אותנו לפחות מאז ניצחון הליכוד ב־2015, שהפתיע את מי שמאמינים לסקרים, ואינם מבינים שהסקרים אינם אלא כלי למשחק בתודעות פוליטיות. מאז ועד היום תחושת הנרדפוּת מטופחת בידי דייגים במים עכורים וספינולוגים למיניהם, ולמרבה הצער גם בידי "מנהיגים" בחברה האזרחית. וכל זה אירע עוד לפני שתסמונות חברתיות שונות ומשונות תקפו אותנו, מפאת אובדן האמון של הציבור במערכת הביטחון אחרי הזוועות של 7 באוקטובר.
ישראלים רבים מדי פוחדים פחות מאויבי ישראל, ויותר פוחדים ממה שיעוללו להם יריביהם הפוליטיים, אם יריביהם ינצחו בבחירות ואם יובסו. זו סכנה אסטרטגית לישראל, וההנהגה שלנו היא מי שעליה האחריות להתמודד עימה. יש מנהיגים לשעבר המשתטים בזקנתם ומאיימים בגוויות צפות בירקון (או מקווים להן), ומארגנים מיליציות ש"יתמודדו" עם תוצאות הבחירות - ובעצם ינסו לסכלן, אבל האחריות מוטלת בעיקרה על המנהיגים הנוכחיים. עליהם לסלול דרך משותפת החוצה מטירוף קיבוצי המאיים על כולנו.
ישראלים רבים מדי פוחדים פחות מאויבי ישראל, ויותר ממה שיעוללו להם יריביהם הפוליטיים, אם יריביהם ינצחו בבחירות ואם יובסו
מתווכי המציאות מלבים
אין מה לקוות לעזרת מתווכי מציאות שונים, עיתונאים או מומחים אקדמאים למיניהם. בישראל רוב המתווכים לוקים בתסמונת הכללית, ובמידה רבה מלבים אותה. רבים מהם שותפים בכירים לאשמה במצב הנוכחי, והציבור מועד ליפול לתהום, בעוד מי שאמורים לתווך לו את המציאות ולהסביר לו אותה, בוגדים בשליחותם.
וכך, קשה "לדרג" איזה ציבור מבין ציבורים שונים בישראל מאבד את עשתונותיו במידה חמורה יותר. שכן למרות תחושת השסע הסובייקטיבית, בחשבון אובייקטיבי אחרון - הציבור היהודי, לפחות הציבור הלא־חרדי, הוא ציבור אחד, אף שאינו אחיד: התנהגות פוליטית של חלק אחד "מדביקה" את האחרים. לכן התקדים ברצח רבין ממשיך לסכן אותנו; מחאת מתנגדי נתניהו הדביקה את תומכיו ב־2021; ומי שרקח סרבנות, שלא יתפלא לבואה מהעבר השני.
מזה נתקשה להיחלץ ללא הנהגה אחראית. אנחנו יכולים לחוש מי מחריף את המשבר ומי עשוי לשכך אותו, ובו לבחור ביום הבוחר. האופוזיציה היא שאינה מבינה את חובתה לנוכח הסכנה ללכידותנו.
מבחן האחדות
מנהיגי האופוזיציה תוקפים אישית את ראש הממשלה באופן שעלול למנוע ממשלת אחדות. ראש הממשלה קורא לממשלה לאומית רחבה, ואילו מנהיגי האופוזיציה מודיעים שימנעו ממשלה ציונית רחבה. עבאס וטיבי עדיפים בעיניהם. מנהיגי האופוזיציה נשבעים שגם במצב החירום האסטרטגי הנוכחי ימשיכו להחרים את רה"מ, כביכול בגלל ההאשמות נגדו, למרות התפוררותן. כלומר, נוטלים לעצמם רשות להכתיב לציבור ענק בישראל מי ייצג אותו - רוממות האחדות ביד אחת, הכנעת הליכודניקים בשנייה. לפיכך רק ניצחון ברור של הליכוד יכפה עליהם, אולי, אחדות. וזה יהיה השירות החשוב של בוחרי הליכוד לעם כולו.
פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון