מי בוחר במי: אנחנו במפלגות או הסקרים בשבילנו?

שמעון פרס ניצח לא פעם בסקרים, אך לא תמיד הצליח לתרגם את התחזיות לניצחון בקלפי. הפער הזה הפך לחלק מן הזיכרון הפוליטי הישראלי. מאז השתכללו שיטות המדידה, התרבו מכוני הסקרים והשתנו אמצעי התקשורת. אך דבר אחד נותר בעינו: הנטייה להתייחס לתוצאות הסקר כאילו הן הצצה אל העתיד, ולא אומדן של דעת הקהל ברגע מסוים.

שוב מתמלאים האולפנים בטבלאות, מפלגה עולה בשני מנדטים, אחרת יורדת בשלושה, וגוש אחד מתקרב למספר המיוחל. הפרשנים מסבירים מי בדרך לניצחון ומי צריך לחשב מסלול מחדש, בשעה שהבוחרים טרם ניגשו לקלפיות.

מדידה אינה נבואה

סקר בחירות הוא כלי מחקר חשוב. כאשר הוא נערך כראוי, אפשר ללמוד על עמדות הציבור, לזהות מגמות ולבחון שינויים. אבל יש הבדל מהותי בין מדידה לבין תחזית. הסקר מבוסס על מדגם, כפוף למגבלות סטטיסטיות ומושפע מנכונות הנשאלים להשיב ומיכולתם להעריך כיצד יצביעו. הוא אינו יכול לדעת בוודאות מי יגיע לקלפי, מי ישנה את דעתו ומי יחליט ברגע האחרון. אלא שהבעיה המעניינת באמת היא השפעתם על המציאות שהם מבקשים למדוד.

כאשר מפלגה מוצגת כמי שאינה עוברת את אחוז החסימה, חלק מתומכיה עשויים לעבור למפלגה אחרת מחשש שקולם יאבד. אחרים יתגייסו להציל אותה. כאשר מועמד מוצג כמנצח אפשרי, הדבר עשוי לעורר התלהבות או שאננות.

מרגע פרסומו הופך הסקר למידע שהבוחרים והמפלגות מגיבים אליו. קשר מקצועי בין מכון סקרים לגוף תקשורת הוא לגיטימי, אך לא כל פרסום סקר הוא פעולה ניטרלית

גם הכותרת משפיעה

הסקר אינו מתקיים בחלל ריק. מרגע פרסומו הוא הופך למידע שהבוחרים והמפלגות מגיבים אליו. כאן צריכה להידלק נורה אדומה. הקשר המקצועי בין מכון סקרים לגוף תקשורת הוא לגיטימי, אך אין פירושו שכל פרסום סקר הוא פעולה ניטרלית. ניסוח השאלות, בחירת הנתונים, ההשוואה לסקר הקודם והכותרת הנלווית עשויים להעביר מסר פוליטי ואף להטעות.

תראו על המסך איזה נוכל רמאי ושקרן פילבר כל השנים הציגו ב14 את המפלגות הערביות בנפרד להראות את הפער מביבי עכשיו יצא דף מסרים חדש של תיקו אז א. הופ נחתכו המנדטים של הליכוד ב. עברו להציג גרפית את הערבים ביחד שיראה תיקו כמו שביבי רוצה https://t.co/YMIE6WFmKz

— Chaim Levinson (@chaimlevinson) October 18, 2026

כאשר לא ברור מי הזמין את הסקר, מה נשאל ומדוע הודגש דווקא נתון מסוים, קשה להבחין בין מדידת דעת הקהל לבין ניסיון להשפיע עליה. גם השפה שבה מוצגים הסקרים ראויה למחשבה. מפלגה שזוכה בסקר לעשרה מנדטים לא קיבלה עדיין אפילו מנדט אחד. היא אינה מחזיקה בעשרה מושבים בכנסת הבאה, אלא בעשרה מושבים בטבלה שנבנתה על סמך תשובות של נשאלים. כך נוצר מצב מוזר: הבחירות אמורות להכריע מי יזכה באמון הציבור, אבל עוד לפני שהתקיימו - אנחנו עסוקים בחלוקת תעודות הצלחה וכישלון.

במקום לשאול מה אנחנו חושבים על המועמדים, אנחנו מתחילים לשאול מה חושבים עליהם האחרים. לעיתים השאלה השנייה משפיעה על התשובה הראשונה.

מי מחליט בשבילנו?

אין צורך להפסיק לפרסם סקרים או להתעלם מהם. בחברה דמוקרטית מידע על דעת הקהל הוא בעל ערך. אבל ראוי לזכור שהסקר הוא כלי שנועד לשרת את שיקול הדעת שלנו, לא להחליף אותו.

בסיפור המוכר, המראה התבקשה לומר מי היפה מכולן. במערכת הבחירות אנחנו מבקשים ממנה לומר מי ינצח. אלא שהשאלה החשובה אינה מה המראה מספרת על הבוחרים, אלא עד כמה הבוחרים נותנים למראה להחליט במקומם.

פרופ' פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל ולארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל.