דור הנפילים נפרד, הרוח נשארת: המורשת עוברת לדור הבא

בתוך יממה אחת נפרדנו משני אנשים גדולים מהחיים: יקי (יעקב) חץ ויוסף חגואל. שני שמות ושני סיפורים, בשר ודם של חטיבה 55, החטיבה ששחררה את ירושלים. השבוע קמים מהשבעה על שניהם.

יקי חץ היה מאלה שהפכו את גבעת התחמושת משם על מפה למילה נרדפת לגבורה. בתעלות הצרות, בלילה שבו נקבע גורלה של ירושלים, הוא עשה מה שלוחמים עושים כשאין ברירה: התקדם, עד לפיצוץ הבונקר הגדול וסיום הקרב. על כך קיבל את עיטור העוז. אבל יקי לא נעצר בגבעה. ב־1982 זכה בפרס ביטחון ישראל, וב־2017 עמד על הבמה בהר הרצל והשיא משואה לכבוד מדינה שהוא עצמו עזר לבצר. הוא נפטר לאחר מאבק ארוך במחלה. גם בקרב האחרון שלו לא נסוג.

את שמו של יוסף חגואל אולי לא כולם הכירו, אבל את סיפורו שרה מדינה שלמה. הוא הפצוע שלימים יקשרו את שמו ופציעתו לשיר המרגש "בלדה לחובש", אחד מאלה שנפצעו בקרבות על ירושלים והפכו לחלק מהפסקול של האומה. כמו כל מי שנפצע בקרב, היה רשאי לתלות את המדים ולנוח.

חגואל בחר אחרת, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, עד שהפך לשיאן ימי המילואים של צה"ל. הוא נפטר בביתו בבוקר שמחת תורה, כשהוא עדיין מגויס, יחד עם כל הגדוד שלו, לאחר עוד סבב של 100 ימים בתעסוקה מבצעית בלבנון.
תעצרו רגע על המשפט הזה.

לוחם שנפצע במלחמת ששת הימים הלך לעולמו כשהוא במדים, בשמחת תורה, ביום שמאז 2023 נושא משמעות אחרת לגמרי. אין סיפור שמסכם טוב יותר מה זו מורשת, ומהי הרוח המיוחדת של החטיבה שחגואל ויקי עזרו להקים ולבסס.

ביוני הקרוב נציין 60 שנה לקרבות על גבעת התחמושת ולשחרור ירושלים. בחודשים האחרונים אנו מבינים שאבן הדרך המשמעותית הזו טומנת בחובה גם הכרה בכך שדור הנפילים נפרד מאיתנו, כל אחד בזמנו ובדרכו. כל הלוויה היא עמוד שנסגר, וכל אירוע כזה מזכיר לנו כמה מעטים נותרו מאלה שראו בעיניהם את החומות נפתחות.

אבל זה לא סיפור של שקיעה. כי בשנים האחרונות קם דור חדש וכתב את פרקי ההיסטוריה שלו: מכפר עזה, דרך התמרון בעזה, התמרון בלבנון, סוריה ושוב לבנון. דור שנקרא מבית הכנסת, מהחתונה, מהמסיבה, מהמשפחה, ולא שאל שאלות. דור שהשאיר עסקים, לימודים וילדים קטנים, ויצא לשירות מילואים ארוך מכל מה שהכרנו.

דור שאיבד חברים, נפצע, חזר הביתה ויצא שוב. דור שגדל על הסיפורים של יקי, של חגואל ושל כל חבריהם הזקנחנים - כן, כך הם קוראים לעצמם - ידע להתעלות ברגע האמת.

בשלוש השנים מאז אותו בוקר 7 באוקטובר, אלפי לוחמי חטיבה 55, וחבריהם משאר היחידות בסדיר ובמילואים, הוכיחו לנו שתעצומות הנפש של לוחמי ששת הימים ויום הכיפורים עוברות בירושה.

המורשת של יקי ושל חגואל לא נמצאת רק בעיטורים ובשירים - היא נמצאת בבחירה. בבחירה להתקדם כשאפשר לעצור, לחזור כשאפשר לנוח, ולהישאר במדים כשאיש לא היה מאשים אותך אילו פשטת אותם. זו המורשת של חטיבה 55, וזה בדיוק מה שהדור הנוכחי הפגין בעוצמה שאין לה תקדים.
לצערי, במלחמה האחרונה יצא לי ללוות משפחות שכולות וחיילים שנפצעו.

במקרים רבים הראשונים שהגיעו לבתי החולים והושיטו יד לאותן המשפחות היו ותיקי החטיבה. כל מפגש כזה היה מרגש והדגים את העוצמה שיש במשפחת המילואים שבחרנו להשתייך אליה.

דוגמה זו מבהירה היטב את חוזק היסודות שהונחו על ידי הדור המייסד. גם עכשיו, 60 שנה אחרי הקמת החטיבה, הבניין עומד. כל מי שבא לאחר מכן הוסיף את קומתו שלו - במלחמת ההתשה, במלחמת לבנון הראשונה, במבצע חומת מגן ובכל קו ותעסוקה שאליהם נקראו לדגל.

"עוצמתנו ברוחנו" הוא המוטו של החטיבה. המילים הללו מזוהות עם יקי ז"ל, והן תמשכנה ללוות את מי שהולכים בדרכו היום, מחר ולתמיד.

אל"מ (מיל') ערן קורצר, יו"ר עמותת חטיבה 55