עם פנקס בוחרים של יותר מ־7 מיליון, וכאשר יצביעו בפועל יותר מ־5 מיליון, קל מאוד לחשוב שהקול הבודד לא יכול להשפיע בשום מקרה מבחינה סטטיסטית. מדובר בדימוי מוטעה מן היסוד.
תכירו את דיוויד יאנסי ושלי סימונדס, מועמד רפובליקני ומועמדת דמוקרטית שהתחרו במחוז ה־94 על מקום בבית הנבחרים המקומי של וירג'יניה בשנת 2017.
הם התחרו על קולם של כ־23,200 מצביעים. בספירה הראשונה ניצח יאנסי הרפובליקני בהפרש של עשרה קולות בלבד, ניצחון שיצר רוב רפובליקני 49:51 בבית הנבחרים המקומי. סימונדס הדמוקרטית ביקשה ספירה חוזרת. בספירה החוזרת התהפכה התוצאה והיא זכתה בהפרש של קול אחד בלבד, מה שהביא לכאורה לתיקו 50:50 בבית הנבחרים.
אולם אז ביקשו הרפובליקנים בדיקה של פתק נוסף שהסימון בו היה חריג ולכן לא נספר. השופטים אכן הכריעו שהפתק החריג תקין ומדובר בתמיכה ביאנסי. נוצר תיקו מוחלט בין המצביעים. בווירג'יניה מקובל שבמצב של תיקו מתבצעת הגרלה. בהגרלה זו ניצח יאנסי הרפובליקני.
קול יחיד, אם כן, קבע אם ייווצרו תיקו והגרלה ולאחר מכן רוב רפובליקני, או שתהיה הכרעה מוקדמת לטובת המועמדת הדמוקרטית ותיקו בבית הנבחרים. הרכב בית הנבחרים וההיערכות הפוליטית כולה היו תלויים בקול הבודד הזה.
כולם מכירים את האירוע המפורסם האחרון ב־2019, שבמסגרתו לימין החדש היו חסרים כ־1,450 קולות בלבד - כלום סטטיסטי - כדי לעבור את אחוז החסימה. זה לא רק שהימין היה זוכה בוודאות ברוב. כיום אנחנו יודעים לומר שההיסטוריה האלקטורלית הפוליטית היתה משתנה והיו נחסכות מאיתנו אותן מערכות בחירות חוזרות ונשנות.
אולם גם במקרה כזה אפשר לדמיין את המצביע הבודד האומר לעצמו שהנה, אפילו במקרה שבו חסרים מעט קולות המצביע הבודד לא באמת קובע.
התשובה הבסיסית ביותר היא כמובן שאם אלף או אלפיים יחשבו כך, הם בדיוק עלולים להיות אותם קולות חסרים.
אולם יש מקרים שבהם קולות בודדים ממש קובעים. באותה מערכת בחירות שבה הימין החדש נפל מתחת לאחוז החסימה קרה משהו שבדרך כלל לא מעניין את הציבור והתקשורת. גם אצלנו יש מצבים שבהם קולות ספורים משנים את התוצאות.
לא ניכנס כאן לחישובים המורכבים של הסכמי העודפים, אבל נאמר רק את העיקרון שמאחוריהם. יש חלוקת מנדטים ראשונה לפי המודד הרגיל למנדט, אבל תמיד החלוקה לא יוצאת בדיוק 120 בגלל העודפים ושאריות המנדטים. לכן, בכל מערכת בחירות יש חלוקה שנייה של שלושה ולפעמים שבעה מנדטים מהקולות העודפים.
כדי לבחון לאילו מפלגות מגיעים המנדטים העודפים בחלוקה השנייה יש נוסחה מסוימת שבעקבותיה נקבע לכל הסכם עודפים ולכל מפלגה מודד מוגדר.
הסכם עודפים שמשיג את המודד הגבוה ביותר מקבל את המושב הראשון בחלוקה, מי שמגיע למודד השני בגודלו מקבל את המנדט השני, וכן הלאה עד שמגיעים לחלוקת כל 120 המקומות. בכל סיבוב נערך חישוב מחדש בהתאם לנוסחה.
ומה קרה באותה מערכת בחירות של 2019? התחרות על המנדט האחרון בעודפים, המנדט ה־120, היתה בין הסכם העודפים של הליכוד ואיחוד הימין לבין הסכם העודפים של ש"ס ויהדות התורה. מכיוון שמדובר במפלגות באותו גוש, זה לא עניין אף אחד, אבל זה יכול להבהיר לנו היטב מדוע כל קול חשוב.
בחישוב המודד האחרון הגיעו הליכוד ואיחוד הימין למודד של 31,703. הם הפסידו לש"ס וליהדות התורה, שהמודד שלהם הגיע ל־31,707 - הפרש של 4 בלבד במודד. ייאמר מייד שלא מדובר בארבעה קולות של מצביעים. כדי שהליכוד יזכה במנדט הנוסף, היה מספיק שכ־50 מצביעי ש"ס היו מצביעים לליכוד.
זו לא סיסמה כאשר אומרים לכם שכל קול קובע - צאו להצביע!
פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו