הפגיעה לא מתחילה ונגמרת באנס: איפה האחריות של מי שעומד מהצד?
פרשת האונס בקורנל והתגובות אליה מסמנות שינוי בשיח על אלימות מינית: האחריות כבר לא נעצרת אצל הפוגע, אלא מגיעה גם לחברים, לסביבה ולמערכות שידעו ולא פעלו • אבל הדרך משינוי בשפה לשינוי במציאות עדיין ארוכה

בשבוע שעבר חזרה לכותרות בארה"ב פרשת האונס באוניברסיטת קורנל. צעירה בת 20 נאנסה בשנת 2024 במשך שעות בבית אחווה.
אחד הפרטים המצמררים בפרשה הוא קבוצת הסנאפצ'ט של חברי האחווה: באמצע הלילה נשלחה בה הודעה שממנה היה ברור שיש בחדר צעירה שיכורה ומסוממת ש"זמינה" למין. בהמשך שאל אחד החברים אם "החנות עדיין פתוחה", ונענה שכן. יותר מ־50 גברים היו בקבוצה. יותר מ־50 גברים!
אף לא אחד מהם כתב: מה לעזאזל קורה שם? עצרו. היא בסדר? מישהו בדק מה מצבה? מישהו הזעיק עזרה? חלקם עשו בדיוק את ההפך והגיעו לחדר.
כשקראתי את הסיפור ואת התגובות אליו, נזרקתי מייד לאונס המחריד באילת. לא משום שהמקרים זהים, אלא משום שיש רגעים שבהם מקרה אחד גדל הרבה מעבר לעצמו. רגעים שבהם ציבור שלם אומר: עד כאן.
כמי שעוסקת בתחום שנים רבות, אני יכולה לראות שבתוך הזעזוע מסתתר גם משהו אחר: שינוי.
קחו למשל את המושג "עומדים מהצד". פעם נאלצנו להסביר אותו בסדנאות. היום, ברשתות, אנשים כבר לא שואלים רק "מי אנס?", אלא גם: איפה היו כולם? מי ידע? מי ראה? למה אף אחד לא עצר?
זה שינוי עצום, כי הוא מרחיב את מעגל האחריות. הוא קובע שפגיעה מינית אינה אירוע שמתרחש רק בין פוגע לנפגעת, כשכל השאר הם תפאורה. לחברים יש תפקיד. לקהילה יש תפקיד. למי שנמצא ליד יש תפקיד.
ויש עוד משהו מרגש בגל התגובות לקורנל: כמה גברים נמצאים בתוכו. גברים שמדברים עם גברים אחרים, אבות שמצלמים את עצמם מדברים עם הבנים שלהם על הסכמה, על אחריות ועל הרגע שבו התפקיד שלך הוא לא לעמוד מהצד אלא לעצור.
השיחה הנוכחית מסמנת תנועה לכיוון אחר: למה הם עשו את זה? מי איפשר? ולמה אף אחד לא עצר?
אבל אסור לנו לטעות - השינוי בשפה אינו השלמת המשימה.
גם סיפורה של יוהאנה שטיינמאייר, דוקטורנטית מבריקה עם עתיד מבטיח בבית הספר למתמטיקה באוניברסיטה העברית, מעלה תהיות. בית הדין של האוניברסיטה הרשיע את המנחה שלה, פרופ' קארים אדיפרסיטו, בהטרדה מינית ובהתנהגות פוגענית במסגרת יחסי מרות ותלות.
לפי העדויות, מדובר בדפוס שנמשך לאורך זמן, בסביבה מקצועית שבה אנשים ידעו מה קורה. ובכל זאת, כפי שנכתב בפוסט שעסק בפרשה: "זה לא שינה דבר".
זו תזכורת כואבת לכך שהשפה הציבורית משתנה מהר יותר מהמערכות שאמורות להגן עלינו.
מניעת אלימות מינית לא יכולה להסתכם בלימוד "לא לאנוס" ו"לא להטריד". המרחב שבו פגיעה מתאפשרת בנוי גם מהאנשים ומהמערכות שסביבה.
שינוי חברתי עמוק כמעט אף פעם אינו מתרחש ברגע אחד. הוא מתרחש לאט, לעיתים עד כדי תסכול. אבל השינוי התרבותי הזה טרם חלחל מספיק למערכות. לדעת שמשהו לא בסדר זה לא מספיק, צריך לפעול. יש תקווה והמשימה שלנו עוד ארוכה.
הכותבת היא מנהלת מטה החינוך וההכשרות של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו