"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

המורשת שעוברת מדור לדור: לאהוב את החיים ולהגן עליהם

שני אירועי אוקטובר קשים חיברו בין סבא רבא לנינו • ב-1957 נפצע הרב חיים משה שפירא מרימון שהושלך בכנסת, ושנה לאחר מכן בחר למחול למי שפגע בו • 66 שנים מאוחר יותר, נינו ענר אליקים נהרג כשניסה להגן בגופו על אחרים במיגונית ליד רעים

0השמעה
חיים משה שפירא ונינו ענר אליקים שפירא , ויקיפדיה
חיים משה שפירא ונינו ענר אליקים שפירא | צילום: ויקיפדיה

חג הסוכות הוציא אותנו מהבית המוגן למבנה הארעי של הסוכה, שדווקא לאחר ימים של חשבון נפש, הזכירה לנו שהעוצמה טמונה דווקא בערכים שאנו חיים לפיהם. ערכים אלה לא נבחנים רק כשהם נוחים לנו, אלא דווקא כשהם גובים מאיתנו מחיר. קל לדבר על מחילה עד לרגע שבו אנחנו עצמנו נפגעים, קל לדבר על אחריות לאחר עד שהיא דורשת מאיתנו ויתור או הקרבה. אבל ברגעים אלה מתברר אילו ערכים באמת הפכו לחלק מאיתנו.

מיגונית המוות ברעים // רשתות חברתיות

בשנת 1957 מצא את עצמו הרב חיים משה שפירא, ממנהיגיה המרכזיים של הציונות הדתית ומחותמי מגילת העצמאות, ברגע שכזה. כשהוא כיהן כשר הדתות וכשר הסעד, משה דואק השליך רימון יד מיציע האורחים בכנסת לעבר שולחן שרי הממשלה. הרב שפירא היה הפצוע הקשה ביותר באירוע, לאחר שרסיסים חדרו לבטנו ולראשו. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה, אך לבסוף התאושש.

שנה לאחר מכן, בערב יום כיפור, דואק כתב לרב שפירא מן הכלא וביקש את סליחתו. שפירא הבחין הבחנה מדויקת: על הפגיעה שנגרמה לו הוא מחל - אך על הפגיעה בכנסת, בשרים האחרים ובמדינה לא היה בסמכותו למחול. שכן מחילה אישית לא מבטלת אחריות ציבורית, ורחמים לא מבטלים את הצדק.

הבחנה זאת משקפת אחת מצורותיה העמוקות ביותר של הבהירות המוסרית ביהדות, שמשתקפת בשיאה בחג הסוכות. הכניסה לסוכה, מבנה ששבריריותו מכוונת, מזכירה לנו ששום מערכת חומות או עוצמה לא יכולה להבטיח ביטחון. אולי משום כך תהליך התשובה מגיע להשלמתו רק בהושענא רבה. מה שמקיים חברה אינו רק כוחה הצבאי או חוזק מוסדותיה, אלא גם אופיים של אנשיה, הערכים שהם נושאים והאחריות שהם מקבלים על עצמם זה כלפי זה.

66 שנים לאחר אותו אירוע בכנסת, שוב באוקטובר, בן אחר למשפחת שפירא, ענר אליקים, נינו של הרב חיים משה, מצא עצמו מול רימונים במיגונית המוות בסמוך לרעים. ענר תפס והשליך החוצה את רימוני המחבלים שוב ושוב, ובכך הציל את מי שעמדו מאחוריו - עד שאחד מהרימונים התפוצץ והרג אותו.

קשה לעכל את ההד ההיסטורי, שתחילתו בסבא רבא שכמעט נהרג מרימון, וקול פיצוצו בידיו של נינו שנהרג בזמן שהגן על אחרים. הד זה טמון בעולם מוסרי משותף, בקו ישר שעובר מדור לדור. לא מפני שאומץ או חמלה עוברים בירושה באופן מכני, ולא מפני שילדים משחזרים את חייהם של הוריהם, אלא מפני שבחירות מוסריות מעצבות אינסטינקטים של הנפש. ילדים, נכדים ותלמידים סופגים לא רק את מה שאנחנו מלמדים אותם, אלא גם את מה שאנחנו מגלמים ברגעי לחץ: על מה אנחנו מוחלים, על מה אנחנו מגינים ומה אנחנו מוכנים לסכן למען אחרים.

הרב שפירא ניצב מול אדם שניסה להרוג אותו, וסירב לאפשר לשנאה לשלוט בו. נינו, ענר, ניצב מול מחבלים שניסו לרצוח את האנשים שסביבו, ובחר להציב את עצמו בין הסכנה לבין החיים. האחד הגן על נפשו מפני נקמה - האחר הגן בגופו על חיי אדם.

איננו יכולים לדעת אילו רגעים יישארו בזיכרון ילדינו, אך אל לנו להמעיט בעוצמתם של מעשי איפוק, אומץ והקרבה. אלה אינם רגעים מבודדים, אלא רגעים מכוננים שהופכים לחלק ממה שמשפחה, קהילה ועם יכולים להיות. איננו יכולים לבחור תמיד מה ייכנס לחיינו, אבל אנחנו יכולים לבחור מה נשאיר אחרינו: אם הכאב יוליד מרירות או חמלה, אם הפחד יוליד שיתוק או אומץ, ואם הפגיעה תסגור את הלב או תרחיב אותו.

בחגיגות שמחת תורה, נצרתי קרוב לליבי את דמותו של ענר, שבעיניי היה ספר תורה מהלך. משום שברגע המכריע, הוא גילם את אחת מדרישותיה העמוקות ביותר של התורה - לאהוב את החיים במידה כזו שאתה מוכן לסכן את חייך שלך למען חייו של אדם אחר.

הרב ד"ר כתריאל ברנדר הוא נשיא וראש רשת מוסדות אור תורה סטון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר