מהעבר של זועבי ויזבק ועד אבו שחאדה: המבחן של בג"ץ

פסילתם של מפלגות ומועמדים מלרוץ לכנסת על ידי ועדת הבחירות המרכזית היא דבר שבשגרה. סעיף 7א' ל"חוק יסוד: הכנסת" קובע שניתן לפסול רשימה או מועמד על שלוש עילות מרכזיות: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; ותמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. וכך, בכל מערכת בחירות יש מין תרחיש קבוע שבו ועדת הבחירות פוסלת מפלגות מלהתמודד לכנסת, החלטה שכמעט תמיד נפסלת על ידי בית המשפט העליון.

הפעם הראשונה שבה בג"ץ אישר את פסילתה של רשימה מלהתמודד לכנסת התרחשה לקראת בחירות 1965, כאשר הרכב בראשות נשיא העליון דאז, שמעון אגרנט, פסק ברוב דעות שלוועדת הבחירות המרכזית יש הסמכות לפסול רשימות במקרה קיצוני של שלילת עצם קיומה של המדינה. בכך קיבל בג"ץ את ההחלטה לפסול את רשימת הסוציאליסטים, שמחציתם היו אנשי ארגון השמאל הקיצוני "אל־ארד". אולם לאחר שוועדת הבחירות המרכזית פסלה את מפלגת כ"ך של מאיר כהנא ואת "הרשימה המתקדמת לשלום" מלהתמודד בבחירות 1984, ביטל הרכב של בג"ץ בראשות הנשיא דאז מאיר שמגר את ההחלטה בטענה שהחוק אינו מתיר את הפסילה, דבר שהוביל את הכנסת לחוקק את סעיף 7א' המעניק לוועדת הבחירות את עילות הפסילה המפורשות.

מאז, בעוד בג"ץ התיר לוועדת הבחירות המרכזית לפסול את כ"ך ב־1988 וב־1992, פעם אחר פעם ביטלו שופטי העליון החלטות לפסול רשימות ערביות ומועמדיהן מלרוץ לכנסת בטענה של חוסר "מסה קריטית" של ראיות. כך, למשל, אפשרו שופטי בג"ץ ברוב של שבעה מול ארבעה (כאשר בעמדת הרוב היו נשיא העליון אהרן ברק ומחליפתו דורית בייניש) ליו"ר מפלגת בל"ד עזמי בשארה להתמודד בבחירות 2003. כעבור שלוש שנים התברר שבשארה סייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, דבר שהמחיש כמה היתה זו החלטה אבסורדית.

בהמשך החליט בג"ץ פה אחד לאפשר לבת טיפוחיו של בשארה, חברת הכנסת חנין זועבי מבל"ד, להתמודד לכנסת בבחירות 2013. להרכב השופטים בראשותו של הנשיא אשר גרוניס, שלצידו ישבו גם הנשיאות הבאות מרים נאור ואסתר חיות, היה ידוע על השתתפותה של זועבי במשט המרמרה רק שלוש שנים קודם לכן, שבמסגרתו נעשה שימוש בנשק חם נגד לוחמי שייטת 13 שבאו לעצור את הספינה. המגמה חזרה על עצמה טרם בחירות 2015, כאשר בג"ץ אפשר את התמודדותה של זועבי, שכמובן המשיכה לקרוא להתנגדות לישראל ולאינתיפאדה אלימה, ושל היבה יזבק מבל"ד, שהיללה את המחבל סמיר קונטאר, טרם בחירות 2020. החלטות כאלו ממחישות היטב בין היתר מדוע מעמדו של בית המשפט העליון בקרב הציבור היהודי בישראל הוא בשפל המדרגה (42% נכון לשנת 2025, על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה).

מדובר במגמה ברורה לאורך העשורים האחרונים שהחלה הרבה לפני תיקי נתניהו, כאשר רמת האמון בבית המשפט עמדה על 50% בלבד בשנת 2008, על 57% ב־2016 ועל 41% ב־2022. רבים בישראל פשוט מסרבים להבין את ההיגיון של שופטי בג"ץ, שפעם אחר פעם מאפשרים לתומכי חמאס וחיזבאללה לקחת חלק בדמוקרטיה הישראלית.

>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

הפעם, על רקע טבח 7 באוקטובר, אסור לשופטי בג"ץ למצמץ. בעוד בעבר ראוי היה לפסול אותם פוליטיקאים אשר הביעו תמיכה והזדהות עם אלו שפועלים להשמדתה של מדינת היהודים, לשופטי העליון בראשות הנשיא יצחק עמית יש הזדמנות להוכיח שהם לא מנותקים מהעם בכך שלא יתערבו בהחלטתה של ועדת הבחירות המרכזית. אותם פוליטיקאים, כגון סמי אבו שחאדה, עופר כסיף ואחרים, מוזמנים תמיד להתמודד בפרלמנט הפלסטיני או בזה הסורי, שם הדמוקרטיה היא חלום באספמיא ותו לא.