חסן פיקר. תזכרו את השם

מבין כל הישראלים, השם חסן פיקר ככל הנראה מוכר מאוד רק לאלו שעוקבים באדיקות אחרי הפוליטיקה האמריקנית. אך בארה"ב, לעומת זאת, הוא כוכב, עם כ־10 מיליון עוקבים בחשבונותיו ברשתות החברתיות שבהן הוא פעיל.

בניגוד למשפיעני רשת אחרים, שזוכים ללגיטימציה רק מגולשים אחרים, פיקר הוא משהו אחר, גם בצורה שבה הוא מנסה למתג את עצמו וגם בדרך שבה הסביבה מתייחסת אליו. הוא תמיד מופיע בחליפה אסתטית אך מיושנת, המתאימה יותר להוגה דעות באוניברסיטה נחשבת ולא לאיש בשנות ה־30 לחייו, אבל זה בדיוק המותג.

חסן פיקר הוא לא עוד צייצן, אלא אינטלקטואל מהפכני - לפחות בעיני עצמו. משנתו, שאותה הוא מפיץ במאות שעות של פודקאסטים ובאלפי פוסטים, כוללת אנטישמיות בוטה. למשל, הוא אמר שאם יהודי ארה"ב ימשיכו לתמוך בישראל - אז ודאי שמישהו "יעשה משהו". הוא כינה את הציונות "מחלת נפש", ואמר שאפשר להשוות בין תומכי החות'ים לבין אנה פרנק, שבעולם מתוקן כל "נטייה ציונית תטופל כמו ניאו־נאצים", ושלל "פנינים" נוספות.

אך למרות אמירות אלה, פוליטיקאים, ובראשם המועמד הדמוקרטי לסנאט עבדול אל־סייד, ממשיכים להתרועע איתו, וכלי תקשורת מרכזיים ממשיכים לתת לו לגיטימציה. בשבוע שעבר היה זה אתר "אקסיוס" שקיים עם פיקר ראיון בן כשעה, שבו, למרות מרכזיותה של ישראל, לא היה עיסוק אמיתי ורציני באמירותיו האנטישמיות. אחת האמירות המדאיגות של פיקר באותו ראיון היתה שהוא מהווה נייר לקמוס, מבחן, לאיך אנשים חושבים על ישראל.

ברגע הראשון נרתעתי, אך למרבה הצער, כנראה פיקר צודק. למרות עודף הפוזה והחשיבות העצמית, שמכסה על פחות עומק אינטלקטואלי משהיה רוצה לחשוב, בנקודה הזו הוא צודק. הוא מסמל דור חדש של אמריקנים שהפכו את שנאתם לישראל לדגל שבו הם מנופפים, ושמסייע להם להסביר לאחרים מה הם חושבים בעוד מגוון רחב של תחומים. ההתנגדות לישראל היא האג'נדה המרכזית שלך? ברור מאליו שאתה גם תומך בכלכלה סוציאליסטית, בדיור ציבורי, בהגירה חופשית ועוד.

אך השנאה לישראל לא נעצרת רק במחנה הקיצוני הזה. פיקר אמר בראיון - ולצערי נראה שגם בכך הוא צודק - שהמפלגה הדמוקרטית מדברת על ישראל בגלוי באופן שונה ממה שהיא מדברת עליה בתוך המפלגה. כלומר, המפלגה הפכה הרבה יותר אנטי־ישראלית מאשר אנו יודעים וחושבים. בקרב חלק מהישראלים האמירה הזו מעוררת תחושות מיאוס במפלגה - אך אין לנו הפריבילגיה לוותר על המפלגה הדמוקרטית, בוודאי לא על חלקיה המתונים. האמירה הזו היא תמרור אזהרה בוהק, ולא מחסום שצריך לגרום לנו לא לנסות להתאמץ לשקם את היחסים.

ההתנגדות לישראל היא האג'נדה המרכזית שלך? ברור מאליו שאתה גם תומך בכלכלה סוציאליסטית, בדיור ציבורי ובהגירה חופשית • אך השנאה לישראל לא נעצרת שם

מי שהאזינו לראיון בוודאי יתהו איך בגוף תקשורת אמריקני מקבלים בכזה שוויון נפש אדם שלא רק שונא את ישראל, בעלת בריתה של ארה"ב, אלא גם אומר שלאיראן צריך להיות נשק גרעיני, ושארה"ב הפיצה הכי הרבה טרור בעולם; אדם שבעודו מבקר את ארה"ב וישראל, מהלל את סין ואת טורקיה. זו בהחלט תהייה חשובה, ואין ספק שיש בדבריו מידה רבה של צביעות, אך בעוד כדאי וצריך להצביע על אותה צביעות, אי אפשר להתעלם מכך שזו המציאות שבה אנו חיים - צעירים (ולא רק) שהפכו אובססיביים לישראל בצורה שעיוורה אותם לכל חוליי העולם האחרים, וסביבה רחבה יותר שלא שמה לב לאבסורד.

אך לצערנו זו המציאות, וזה המגרש שבו אנו נדרשים לפעול. צביעותם, תמימותם, טיפשותם או אפילו רשעותם של אחרים לא מקנה לנו את הפריבילגיה לנטוש את הזירה. אנו חייבים להכיר במציאות כפי שהיא, ולפעול במסגרתה לשיקום מעמדה של ישראל. זה עניין של ביטחון לאומי.

אופיר דיין היא חוקרת ב־INSS ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון"