מבין קווי השבר המפלגים את החברה הישראלית - המסוכן, השקרי והמתעתע ביותר הוא התפיסה שלפיה אלו שבימין הם "יהודים" ששומרים על הגחלת, וכל מי שאינם בימין הם "ישראלים" שמתנכרים למסורת היהודית ומתמכרים ל"פרוגרס" העולמי ולערכיו.
זוהי תמונה מעוותת של החברה הישראלית. ערכית, הישראליות כוללת בתוכה ערכים ומסורות יהודיים. המסורת היהודית וערכיה הם אבן בניין בזהות הישראלית־ציונית. גם הנתונים מראים: רובם הענק של הישראלים - זהותית, באופן עמוק, וגם ערכית ופרקטית - הם גם יהודים.
כשנתניהו לחש באוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", הוא ביטא אסטרטגיה פוליטית שביקשה להדביק לציבור ליברלי שלם תווית של "ישראלים"
לנרטיב השקרי של "יהודים נגד ישראלים" יש אבות משני קצות הקשת הפוליטית. שורשיו האינטלקטואליים נטועים בשולי תנועת ה"כנענים", ולאחר מכן בשמאל הפוסט־ציוני, שביקשו לנתק את הממלכתיות הישראלית מהמטען היהודי. אבל מי שהפך את הרעיון הזה לכלי נשק פופולרי היה הימין.
כשנתניהו לחש באוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", הוא ביטא אסטרטגיה פוליטית שביקשה להדביק לציבור ליברלי שלם תווית של "ישראלים" שלוחמים ביהדות ובמופעיה במדינה היהודית, ולהעניק לגוש הימני־חרדי מונופול בלעדי על היהדות, ובעיקר להפוך אותו לגוש "יהודי" מלוכד.
אלא שכל מי שבוחן את המציאות נכוחה מבין שמדובר בעיוות מוחלט. הנתונים העקביים של השנים האחרונות מראים תמונה שונה בתכלית. החברה היהודית בישראל לא חצויה בין "יהודים" ל"ישראלים". רובה הגדול משתייך למרחב שאפשר לכנות "יהדות ישראלית", או "מרחב מסורתי". בתווך הזה, שכולל את רוב החברה הישראלית, ובכללו גם את רוב המרכז וחלק מהשמאל, שתי הזהויות לא מתחרות זו בזו אלא מזינות זו את זו, זהותית וגם פרקטית.
למשל, כ־80% מהציבור החילוני בישראל מצהירים כי חשוב להם מאוד שילדיהם יגדלו כיהודים. שיעור הישראלים שמשתתפים בליל הסדר, מדליקים נרות חנוכה, קובעים מזוזה בבית ומלים את בניהם עומד בקביעות על יותר מ־90%.
אפילו ביום כיפור, שלושה מכל ארבעה יהודים בישראל צמים באופן מלא או חלקי, וכמעט כל בעלי הרכב נמנעים מנסיעה. רוב היהודים (67%) מקפידים על כשרות באופן חלקי או מלא, ורובם (70%) לא אוכלים חמץ בפסח.
הציבור במרכז ובשמאל, וגם חלקים לא מבוטלים מהציבור הימני, אכן מתנגדים לכפייה דתית. הם תומכים ברובם בנישואים אזרחיים, בתחבורה ציבורית חלקית בשבת ובשוויון בנטל.
הם מוחים נגד הפוליטיזציה של הדת. זאת גם משום שהם מסרבים להפקיר את היהדות שלהם בידי הרבנות הראשית - ממסד פוליטי מאובן שמתמקד באינטרסים מגזריים וכלכליים של מקורביו. אך התנגדות למונופול של הרבנות אינה התנגדות ליהדות.
הוויכוח האמיתי בישראל אינו בין "יהודים" שחרדים למסורת לבין "ישראלים" שמתנכרים לה ומבקשים לנקות את המדינה מסממניה. הוויכוח הוא על דמותה היהודית של המדינה, ושותפים לו, גם משמאל, אלו שהחרדה שלהם לדמותה היהודית של המדינה ולדמותה של היהדות במדינה לא קטנה מזו של "היהודים" מימין. הניסיון להציג את המחנה הליברלי כמי שאיבד את יהדותו הוא שקר פוליטי מסוכן, והגיעה העת לשרש אותו מהשיח.
ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, וגם מדינה ציונית וישראלית. בתפארתן, הזהויות הללו חיות זו לצד זו ומשלימות זו את זו. יש מתח בין הערכים השונים המכוננים את הישראליות, והוויכוח על מקומם במרחב הציבורי הוא ממשי ומלווה את המדינה מעת הקמתה. אבל במובן הזהותי העמוק רוב הישראלים הם יהודים. ויהדותם של אלו משמאל ומהמרכז הפוליטי לא נופלת מזו של ה"יהודים" הימנים. הסתגלות לנרטיב הזה משרתת את הקצוות הפוליטיים וקמפיינים פוליטיים של מתמודדים ציניים, ומסכנת את החברה הישראלית בעוד שסע, שבשקר יסודו.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו