אנשים באירופה ובשאר העולם המחובר לנטפליקס המומים מ"פאודה". מיום ליום הסדרה מטפסת בדירוג הסדרות הנצפות ביותר, והתגובות לפרקים העוסקים ב־7 באוקטובר נסערות. על פניו התופעה הזו נראית כמו תשובה ציונית הולמת לעוד סרט עם אג'נדה אנטי־צה"לית או אנטי־ישראלית שגרף פרסים, אבל בפועל מדובר בהצלחה חמוצה מאוד.
בימים שאחרי הטבח מי שהצליחו להישמר מפני סרטוני הטלגרם ניזונו מסובביהם - כך וכך אירע, כך בנובה. כך בדור צעיר. הזוועות נלחשו כדי שהילדים לא ישמעו. זה היה ניסיון נואל לשמור על הנפש - בכל מקרה היינו שבר כלי. תיעודים מפורשים לא הופצו בישראל בטענה שיש לשמור על כבוד הנרצחים ועל שפיותן של המשפחות שצריכות להתמודד. טענות לא בלתי הגיוניות.
לא היה צורך להמתין לפרספקטיבה של שלוש שנים כדי להבין שבלי קשר לאופן חלוקת עוגת האשמה והאחריות, כל המועמדים להופיע בגרף החלוקה הזה חולקים אינטרס משותף - מיסוך של הקטסטרופה כדי לשלוט בהשלכות ההתפכחות הלאומית. המשמעות של חשיפה מלאה ומיידית של הציבור הישראלי למחיר הבלתי נתפס שנגבה מהאומה היהודית ב־7 באוקטובר, לצורות האלימות וההתעללות שספגו אחינו ואחיותינו, היתה עלולה ליצור כאוס שלאחריו נדרש היה ניקוי אורוות דרמטי שעלול היה למוטט את האורווה על הסוסים.
אין ספק ששיקול הדעת הזה הושפע גם מהפחד להציג את ישראל בחדלונה; מה שעשוי היה לתת מוטיבציה התקפית מיוחדת לקואליציה של מבקשי רעתנו שקיימת בכל רגע נתון, בכוח או בפועל. ביידן ניסה להשפיע מגזרתו בעזרת נאום ה־!Don't הידוע. אבל גם הטיעון הזה חושף חולשה בלתי נתפסת.
7 באוקטובר לא היה עניין של חולשה נקודתית, של מחסור בכוח אדם בדרום או של אנשי לשכות שטעו בשיקול הדעת ולא העירו את מאן דהו, שאילו הקיץ הכל היה נראה אחרת.
7 באוקטובר חשף את קצה קצהו של הכישלון המערכתי והתפיסתי שיכול היה להביא עלינו שואה גדולה יותר, וכל מי שטוענים ש־7 באוקטובר פתח תקופה ניסית בחיי האומה מכוונים בדיוק לזה.
וכך הגענו למצב שבו השתיקה היחסית של ישראל והחשיפה המאוחרת של סרט 47 הדקות היו כפית שמנסה לרוקן את האוקיינוס התעמולתי, שהיה מוכן מראש ונווט על ידי אדריכלי האימפריה האסלאמית הגלובלית ותומכיה במערב. את מחיר המיסוך או צנזור הכישלון אנחנו משלמים מאז בדעת הקהל העולמית, במתקפות דיפלומטיות ובהחלטות של פוליטיקאים שמנסים לייצר לעצמם חשיבות או הון פוליטי דרך פגיעה בישראל - ראו מקרה שר החוץ הבריטי אד מיליבנד, שמנהל על גבה של ישראל דווקא את ענייני הפנים של ממשלתו.
אפשר לפתור את כל זה במשיכת כתפיים ובציטוט נחמד מבן־גוריון על חשיבותם הזניחה של דיבורי הגויים לעומת מעשיהם של היהודים. אבל יש גם מחיר פנימי. העניין עם הסתרות או סילופים או שקרים הוא שהם כמו עובש. נוטים להתפשט. וכך אנחנו זוכים במערכה הנוכחית לסרטוני סקווישים, לגיחות לקניונים, לפלרטוטים עם ראשי רשויות במגזר הערבי ואפילו לסרטון על "תוכנית ההונאה של סינוואר" בקריינות דרמטית. באמת מי היה מאמין שסינוואר ינסה להונות את ישראל.
או כמו שכבר אמרנו לראשי מערכת הביטחון ולהנהגה המדינית - You had one job.
בעוד קצת יותר מחודש ייצאו אזרחי ישראל לבחור לעצמם הנהגה. הם ייאלצו לבחור בין כמה אופציות מוכרות, שמנהלות ביניהן התכתשויות שנראות כמו הומאז' למערכות בחירות מלפני 20 שנה. לפי מדד הרעש ברשתות, הבוחר הישראלי שוב נופל למלכודות הספינים, שקוע בסערה שבחוץ ולא מספיק מרוכז בשינוי תודעה שיגיע רק מהתבוננות אמיצה בעובדות. במובן הזה, העונה הנוכחית של "פאודה" היא גם עבורנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו