הליכוד במבחן: זה השינוי האסטרטגי הנדרש

"הליכוד בראשות נתניהו", כלומר הליכוד המשוקם אחרי מפלתו ב־2006, מצוי עכשיו במבחן,  מבחן חמור בהשלכותיו על ישראל.

מידת התמיכה שיקבל תקבע את יכולתנו להתמודד בזירה האסטרטגית. החלופה היא שעניינינו יופקדו בידי מי שלא נכנסו מתחת לאלונקת הממשלה אחרי 7.10 או מיהרו לברוח ממנה; כלומר שינצחו מי שקידמו ציות לממשל ביידן והשתדלו לצמצם את העצימות של מתקפת ישראל נגד הציר האיראני שוחר הג'נוסייד המקיף אותנו.

הליכוד הובס ב־2006 בגלל מפולת רעיונית־אסטרטגית ופילוג שחוללה ההתנתקות, מפולת שתוצאותיה הידרדרו עד לשפל באוקטובר 2023; והליכוד גם הובס ב־2006 בגלל מדיניות ההפרטה שנקטה ממשלת שרון מ־2003 בהנהגת שר האוצר נתניהו, מדיניות שפגעה בבוחרי הליכוד. מנהיג הליכוד שרון (2005-1999) כפה את פילוג הליכוד והקים את "קדימה" בנובמבר 2005, זמן קצר לפני שקיעתו בתרדמת, עקב סירובם הנבון של חברי הליכוד לאשר את ההתנתקות מהרצועה ומצפון השומרון. בחיסול מפלגות היסטוריות שרון מתחרה היטב בבנט (מפד"ל), בפרס־רבין ויורשיהם (מפלגת העבודה) ובמנהיגי מפ"ם־מרצ. הנהגת שרון קירבה את הליכוד להתנוונות דומה לזו של היריבה ההיסטורית, מפלגת העבודה. כמו פרס ורבין במפלגת העבודה, גם שרון, בניסיונו החד־צדדי להגשים את הסכמי אוסלו באמצעות התנתקות, הסב את מדיניות הליכוד לכיוונים יוניים זרים לרוב הבוחרים; וכמו הנהגת מפלגת העבודה ממחצית שנות ה־60, שרון ושר האוצר שלו נתניהו פגעו בבסיס המעמדי של מפלגת השלטון.

הפילוג שחולל שרון בליכוד איים לחסל כליל את המפלגה. המתפלגים מהליכוד חברו לרבים ממפלגת העבודה וגברו ב־2006 על הליכוד בהנהגת נתניהו באמצעות קדימה שבראשות יורשו של שרון, אולמרט.היורש הקים ממשלה כושלת. מעניין ששורשי כישלונו מצויים בשניים ממהלכי שרון: ממשלת הקואליציה של אולמרט עם מפלגת העבודה המשיכה לפגוע באינטרסים של המעמד הבינוני והמעמד הבינוני הנמוך; והיא המשיכה במדיניות יונית ברוח אוסלו שהובילה לכישלון החמור במלחמת לבנון השנייה (2006), המלחמה שהסתיימה בהתבססות צבא טרור מאיים בגבולנו הצפוני. תפיסתה היונית של ממשלת אולמרט גם הוליכה אותה להשלים למעשה עם התבססות צבא טרור על גבול צפון־מערב הנגב אחרי השתלטות חמאס על הרצועה ב־2007.הכישלונות עזרו לנתניהו לאושש את מעמד הליכוד ולהחזירו לשלטון בבחירות 2009. מאז ועד 2023 נתניהו היה יכול למתן את הצנע התקציבי שהוא עצמו נקט בשנותיו באוצר, הודות לשגשוג הכלכלי בימי שלטונו ולרווחי המדינה מההייטק הישראלי ואחר כך מקידוחי הגז, אחרי שנדחתה תעמולת האופוזיציה נגד פיתוחם.

אבל נתניהו לא הצליח לשנות במידה מהותית מאז 2009 את מדיניות ישראל מול חיזבאללה וחמאס.

יש טעם בטענה שהשינוי האסטרטגי הנדרש מולם היה מעמת אותו עם רוח אוסלו שהשתלטה על המטכ"ל והשב"כ משנות ה־90. נתניהו ידע היטב שהמטכ"ל והשב"כ היו מזעיקים נגדו בהצלחה את דעת הקהל, וקרוב לוודאי מפילים את ממשלתו. וזה בדיוק מה שנמנע מהם אחרי זוועת 7 באוקטובר. עוצמת הזוועה מנעה לאורך שנות המלחמה מהממסד הביטחוני להזעיק באפקטיביות את דעת הקהל נגד המתקפה בעזה ואחר כך בלבנון, בסוריה ובאיראן. הממסד הזה, וראשי האופוזיציה והתקשורת של השמאל, "נאלצו להסתפק" בשימוש מניפולטיבי בגורל החטופים ובהדלפות בעניינם ובפרשת "כוח מאה", למשל, שנועדו לעצור את מתקפות ישראל, ובדרישות ל"רגל מדינית" (לשם החזרת הפת"ח לעזה, למשל). הגענו ל־7 באוקטובר, כי הממסד הביטחוני, ובהשפעתו גם דעת הקהל, התנגדו למלחמת מנע נגד חמאס וחיזבאללה. לכן לא הגיוני לתמוך במועמדי אותו ממסד בבחירות. להפך - יש לתמוך בהמשך ההיחלצות מרוח אוסלו ובשבירת יכולתו של ציר הג'נוסייד לאיים עלינו.