יום הכיפורים, יום של חשבון נפש של האדם עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם בוראו, הפך בישראל מאז אוקטובר 1973 ליום של חשבון נפש לאומי. יום של זיכרון, העומד בסימנה של המלחמה הקשה ביותר שידענו עד לאסון של 7 באוקטובר.
רגעיה הראשונים של המלחמה הם אלו המכתיבים לא פעם את האופן שבו אנו זוכרים אותה, ובמקרה של מלחמת יום הכיפורים מדובר בהפתעה ובחרדה שאחזו בנו למשמע צופרי האזעקה, בידיעות הקשות על המפולת הצבאית בימים הראשונים לקרבות, ומעבר לכל אלו - במראות השבויים ובחרדה לגורל הנעדרים ובאותה רשימה אינסופית של חללים, שכמותה לא ידענו מאז מלחמת העצמאות. כך עברנו באחת מיוהרה ושיכרון כוח של מי שחש עצמו כל־יכול, לאחר הניצחון המזהיר שנחלנו במלחמת ששת הימים, לפחד ולבהלה של מי שחש עצמו נתון בסכנה קיומית, כדי חשש לחורבנו של הבית השלישי.
את זיכרון המחדל ואת לקחיו נשאנו עימנו עשרות בשנים, עד שהתעייפנו מהמשא וחדלנו מלשנן אותו לבאים אחרינו. ואולי שוב רחב לבבנו, שבנו לראות עצמנו כל־יכולים למול יחפני חמאס, וכך נזרעו הזרעים לסופה שבאה עלינו ב־7 באוקטובר.
אבל אסור לנו לזכור את מלחמת יום הכיפורים רק ככישלון שראשיתו במחדל מודיעיני והמשכו במפולת צבאית לאורך קו המעוזים בתעלה ובקו התילים ברמת הגולן בואכה מוצב החרמון, שאותו כבשו הסורים בשעות הראשונות של המלחמה. את מלחמת יום הכיפורים חובה לזכור גם כמי שהביאה לנו שני ניצחונות מהמכריעים שידענו בתולדותינו.
המלחמה היתה ראשית לכל ניצחון צבאי גדול, למרות ואולי דווקא בגלל האופן שבו החלה. שהרי מנקודת השפל שבה מצאנו עצמנו בימיה הראשונים של המלחמה, יצא צה"ל למתקפת נגד, בלם והדף את האויב, חצה את התעלה והבקיע את קווי הסורים בגולן וסופו שהגיע אל מבואות קהיר ודמשק, ורק לחץ אמריקני על ישראל הציל את צבאות מצרים וסוריה מתבוסה ניצחת.
אבל לניצחון הצבאי נלווה גם ניצחון מדיני חשוב לא פחות, שהרי ההנהגה הישראלית השכילה לתרגם את ההישגים בשדה הקרב להכרעה מדינית ששינתה את פניו של המזרח התיכון כולו.
בנובמבר 1977 הגיע הנשיא המצרי סאדאת לביקור היסטורי בירושלים ובעקבותיו חתם על הסכם שלום שהוציא את מצרים, האויבת הקשה והמרה שלנו, ומי שהיוותה איום קיומי בעבורנו לאורך שנות דור, ממעגל העימות עם ישראל.
סאדאת לא הפך לחובב ציון, אבל הישגיה הצבאיים של ישראל במלחמת יום הכיפורים, שבאו לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, הביאו אותו להכרה כי דרך המלחמה שבה צעדה מצרים מאז 1948 הוליכה אותה למבוי סתום. שהרי אם בנתוני פתיחה מעולים כמו שהיו לצבא המצרי באוקטובר 1973 הוא לא הצליח להשיג הכרעה וניצחון אלא הובס בקרב, הרי שלעולם לא יעלה בידי הערבים להכריע את ישראל, ובכל עימות היא עתידה לשוב ולהכות אותם. לפיכך, אם ברצונו לעלות על דרך חדשה שתביא למצרים יציבות וביטחון, ובעיקר שגשוג כלכלי, וגם תשיב לה את חצי האי סיני, הרי שעליו לבחור בדרך השלום.
הסכם השלום עם מצרים היה בראש ובראשונה הישג של ראש הממשלה מנחם בגין, שהפגין יכולת מנהיגות, יוזמה ונחישות, וראייה למרחוק. בגין השכיל, כמו דוד בן־גוריון של אחרי מלחמת העצמאות ומבצע קדש, לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ולהשיג ניצחון ואפילו הכרעה, והפעם הכרעה מדינית, בסכסוך שבין ישראל לבין מצרים, שמפירותיה אנו נהנים עד היום.
ממלחמת יום הכיפורים עלינו לזכור ולא לשכוח שלא לזלזל באויב או להפחית בערכו, להיות תמיד ערוכים לרע מכל, ובעיקר את היכולת להתאושש, לגייס את כל הכוחות ולהביא לניצחון בשדה הקרב ובמערכה המדינית הבאה תמיד לאחר שהתותחים נדמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו