זוכרים את הימים ההם, כאשר חגים היו הפרה של שגרה וחיכינו כבר להיות אחרי? נעמי שמר כתבה על זה שיר. לאחר שוך חגיגות 1 בספטמבר עברנו למודוס חגים - תכננו מפגשים, הרכבנו תפריטים, קנינו בגדים לחג, ניסים גרמה תקע בשופר בשידורים חוזרים בטלוויזיה, ולמשך חודש בערך שברנו שגרה באופן שגרם להתגעגע אליה ולשיר לה שירים.
בספטמבר 2026 "אחרי החגים" לא נשמע כמו סיסמת מעבר לחלק המתחדש והרגוע של השנה, אלא כהר גבוה וקודר שמחכה לנו בפינה. האם זה מצב המלחמה האינסופי? האיום הפוטנציאלי מאיראן למתקפת פתע? האיתותים מהרצועה לאפשרות של מתקפה משולבת? סחרחרת הבחירות המתישה, אשר למרות העובדה שהממשלה הנוכחית מילאה את ימיה החוויה היא שמעולם לא ירדנו ממנה?
מפגש אישי עם הטראומה
כל האפשרויות נכונות. אבל בימים האחרונים אני מבחינה בצל שמלווה אותי מרגע שחודש החגים הפציע בלוח השנה שלי. פעם אחרי החגים התחדש הכל, כיום אחרי החגים מגיע יום השואה של שנות האלפיים. והוא מגיע עם חידוש - זה לא יום שואה בשחור־לבן ובעיבוד דוקומנטרי, זה מפגש אישי מאוד עם פוסט־טראומה פעילה.
אינני מומחית בבריאות הנפש, אבל נפש יש לי וגם קצת היגיון, ואין שום דבר נורמלי באופן שבו אנחנו מעבדים את ההשלכות המנטליות של 7 באוקטובר. אחרי בערך שבועיים של חסד שבהם הוסכם והוצהר ש"לא מדברים פוליטיקה" באולפנים ומתרכזים בגודל השעה, הקדירה שהגיעה לנקודת רתיחה החלה לגלוש לכל עבר, ומאז לא רק ש־7 באוקטובר עבר פוליטיזציה מואצת, אלא שנחסמה בפני האדם הסביר היכולת לחוות, לעבד או להתמודד עם הזוועה באופן שמנותק מהשיח הפוליטי.
תכננו מפגשים, הרכבנו תפריטים, קנינו בגדים לחג, ניסים גרמה תקע בשופר בשידורים חוזרים ולמשך חודש שברנו שגרה באופן שגרם לנו להתגעגע אליה ולשיר לה שירים
לפחות שני טקסים מקבילים - מחנאות בקרב המשפחות והניצולים, מחנאות בקרב משפחות שכולות ולהבדיל משפחות המשרתים - פוזיציות ופולריזציה מכל עבר, עד שהיום אשר בו נוכל להתאחד כמו עם אחד לרגע אחד של שקט וזיכרון נראה כמו פנטזיה מופרכת.
העניין הוא שעם כל הכבוד לתחקירים שנעשים או שלא, לחקירות ולהסתרות, לכתיבות הנרטיבים ולמיתוג המתחלף, לימוד ערכי עמוק של האסון לא יוכל להיות באווירה המפולגת והמסוכסכת הזו, כי כל תובנה תנוכס מיידית לפוזיציה כזו או תושלך בבוז כי היא מהדהדת אג'נדות של פוזיציה אחרת. ככל שעוברים השבועות והחודשים, כך "האסון הגדול ביותר ליהודים מאז השואה" הופך לסוג של סיסמה, מונח, דימוי, סרט דוקומנטרי, פרק של "פאודה".
אפשר היה להמשיך להסתובב עם הצל הזה, לקנות איתו רימונים וארבעת המינים, לראות אותו על הקיר ליד בזמן התפילות (ולתהות אם הרעש שאני שומעת מבעד לשירה בבית הכנסת זה אופנוען חסר אחריות או אזעקה), ולזייף איתו שמחה בהקפות. אבל מתגברת התחושה שהרעש החיצוני והפוליטי לא ממסך רק את ההשלכות הרגשיות והחברתיות של האסון (סוג של הדחקה לאומית כמנגנון הגנה), אלא גם את הרעשים שעולים מהשטח.
בשבועות האחרונים ידיעות קטנות בשולי העמודים הפנימיים מדברות על עפיפונים, חפצים מעופפים, התארגנויות טרור חריגות בגדה, משהו מבעבע ברצועה, מדיניות הכלה בשטח הקו הצהוב - איתותים מהסוג של הצפרדע המתבשלת. אילו מדובר היה בתסריט לסדרה בנטפליקס, הביקורת היתה: זה שקוף מדי, הצופה המיומן יבין את האירוניה.
לשתול במציאות סימנים בוטים שמשהו חריג מתרחש בזמן שמתנהל ויכוח מר על כך שלא שעינו לסימנים חריגים בעבר - ויכוח שבגללו מתעלמים מהסימנים הנוכחיים - זה לא אמין, זה לא סביר, ככה לא כותבים תסריט. אבל זו המציאות, והצל ימשיך ללוות אותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו