התשובה לסנקציות: הכרעה באיו"ש

כמו גפרור המושלך למדורה, עלולות הסנקציות שיזמה בריטניה נגד ההתנחלויות הישראליות באיו"ש ובגולן לחולל תבערה גדולה משום שיש בהן כדי לעודד את הקיצונים ואת הקיצוניות בצד הפלסטיני. את אותם אלו השואבים עידוד ממה שנתפס אצלם כהתייצבות אוטומטית של העולם לצידם.

ובכלל, לחץ על ישראל או אף צעדי ענישה שננקטו נגדה מעולם לא קידמו את השלום, ותחת זאת הביאו להקשחה בעמדות הפלסטיניות ולחוסר נכונות להידבר עם ישראל או אף להסכים לפשרות במשא ומתן איתה. שהרי מה הטעם במשא ומתן ובפשרות, אם ממילא העולם - כך האמינו הפלסטינים - ילחץ על ישראל ויאלץ אותה להיכנע ולוותר.

הסנקציות והסערה שחוללו שבות ומפנות את אור הזרקורים למתרחש באיו"ש, וגם מחדדות את השאלה אם פנינו להתלקחות רבתי, כפי שיש המזהירים אצלנו מימין ומשמאל, או שמא יימשך המצב הקיים - רתיחה שאינה עולה על גדותיה ומצויה עדיין בשליטה מלאה של צה"ל.

זמן להכרעה

המגמה באיו"ש אינה חיובית. מצד אחד, רשות פלסטינית לא מתפקדת המצויה על סף קריסה. מנגד, המשך פעילות של קיני טרור של חמאס, ולצידה נמשכת כגחלת לוחשת המוטיבציה של המחבל הבודד ולפעמים של חבורות מחבלים, נעדרי שיוך ארגוני, לבצע פיגועים היכן ומתי שניתן. למרבה המזל, צה"ל מצוי ופועל בשטח, ולהבדיל מעזה של טרם 7 באוקטובר 2023, יש לו שליטה מבצעית מלאה על השטח כולו.

וברקע פועלים מתפרעים יהודים המפריעים לכוחות הביטחון לבצע את תפקידם ופוגעים באוכלוסייה שאינה מעורבת בפיגועים, וגם מכתימים את מפעל ההתנחלויות כולו אפילו בעיני השגריר האמריקני בישראל, מייק האקבי, ידיד מסור ומחויב של מפעל ההתיישבות באיו"ש.

אבל גם אם המצב מצוי בשליטה ואין חשש שהסיר הרותח יגלוש, נשאלת השאלה אם המשך המצב הקיים משרת את ישראל, ואם לא הגיע הזמן להכריע בשאלת עתיד איו"ש פעם אחת ולתמיד.

ישראל שולטת באיו"ש מאז מלחמת ששת הימים כבר קרוב לשישה עשורים, ומאז עלייתו של מנחם בגין לשלטון היא מקדמת מדיניות של התיישבות בכל חלקיו, בתקווה שביום מן הימים יהפוך לחלק ממדינת ישראל.

עם זאת, ישראל נמנעה לספח את איו"ש לשטחה והעדיפה להתקדם בדרכה של הציונות, דרך של "דונם אחרי דונם", תוך שהיא מתמודדת ומדכאת את גלי הטרור, כך באינתיפאדה הראשונה וכך בזו השנייה.

להרגיע את השטח

למותר לציין כי כל הניסיונות להביא לפתרון של הסכסוך גם בדרך של ויתור ישראלי על חלק או על כל איו"ש לא עלו יפה. כך תוכנית המאה של הנשיא טראמפ, וכך הסכם אוסלו או הצעות השלום של אהוד ברק ואהוד אולמרט. את כל אלו דחו הפלסטינים מכל וכל. ומכאן שהפער בעמדות הצדדים, אז כהיום, גדול מכדי שניתן יהיה לגשר עליו.

אפשר להמשיך בדרך שבה הלכנו בעשורים האחרונים, אם כי לשם כך צריך איפוק וריסון, ובעיקר לוודא שמתפרעים ומעוררי מהומות מקרבנו, המאמינים ב"קפיצת דרך," לא יעוררו עלינו את העולם ובעיקר את ארה"ב, ובסופו של דבר יורידו את כל המפעל הזה לטמיון.

הכרעה שכזו תרגיע גם את השטח, שהרי מרבית האוכלוסייה הפלסטינית היתה חותמת בשתי ידיה, כמו אחיהם במזרח ירושלים, על קבלת האזרחות הישראלית

אבל אפשר אולי להגיע להכרעה. לא הכרעה של הטרור שהרי תמיד יהיה מי שינסה להרים עלינו את ידו, אלא הכרעה מדינית באשר לעתיד איו"ש.

הכרעה שכזו תרגיע גם את השטח, שהרי מרבית האוכלוסייה הפלסטינית היתה חותמת בשתי ידיה, כמו אחיהם במזרח ירושלים, על קבלת האזרחות הישראלית.

בשורה התחתונה, אין סימנים לתבערה רבתי באיו"ש הנתון לשליטה הדוקה של צה"ל. השאלה היא אם יש סימנים אחרי הבחירות - תהיה זהות ראש הממשלה הבא אשר תהיה - שישראל תסיים תקופה ממושכת של היסוס וגמגום ותקבל סוף־סוף הכרעה היסטורית באשר לעתיד איו"ש, שהיא דווקא זו שעשויה להביא לשקט ולרגיעה המיוחלים לאיו"ש ולתושביו, יהודים כערבים.