עם סיום הפריימריז בליכוד, בשלושת השבועות שנותרו להגשת הרשימות, עומדת בפני הימין המשימה הקשה של ארגון מפלגות המחנה באופן היעיל ביותר. לכולם ברור שהימין נהנה מיתרון דמוגרפי מצטבר, אולם ארגון פנימי גרוע עלול להביא אותו להפסד בבחירות, במיוחד מול גוש השמאל שכבר התארגן פחות או יותר.
קבוצת המצביעים שתמשוך את מלוא תשומת הלב בשלושת השבועות הקרובים היא אותם אלה המחזיקים בעמדות ימניות, אך מסיבות שונות לא מוכנים להצביע למפלגות הליכוד והציונות הדתית. הקבוצה הזאת מוכרת וידועה לכל הסוקרים זה זמן רב, והוויכוח הוא בשאלה כמה הם בדיוק, ועד כמה אחרים עשויים להצטרף אליהם אם תוקם חלופה מספיק אטרקטיבית עבורם.
>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<
שתי מפלגות כבר הכריזו על התמודדות: "האחדות" ו"זהות". מפלגת "האחדות" בראשות גלעד ארדן כבר החלה בקמפיין שעיקר ביקורתו הוא כלפי הליכוד. גם אם המפלגה אינה פוסלת את נתניהו, היא מבהירה שלא תשלים לאף גוש את המנדטים החסרים להקמת ממשלה צרה. מפלגת "זהות" בראשות משה פייגלין כבר הבהירה שתרוץ עד הסוף ויהי מה, שזה בדיוק מה שמטריד את המחנה הלאומי.
סמוטריץ׳: חשבתי להתפטר אחרי 7 באוקטובר - אבל לא מצאתי במה טעיתי״ // מתוך הפודקאסט גיקונומי
שתי התארגנויות נוספות עדיין לא הכריזו רשמית על התמודדות, אבל הדיווחים עליהן הולכים וגוברים. האחת בראשות עופר וינטר והשנייה בראשות אמיר אביבי. בשני המקרים עדיין לא ברור מי המועמדים הנוספים שהולכים עם כל אחת מאותן התארגנויות, ועד כמה הרשימות יהיו אטרקטיביות לאותם בוחרים מתלבטים.
ארבע המפלגות הללו אינן התמונה בכללותה. "בית ציוני" של חילי טרופר ויועז הנדל לא מזהה עצמה כימנית, אולם יש לה פוטנציאל למשוך קולות של מה שמקובל לתאר כימין רך. במקביל, ניכרת איזושהי תזוזה למרכז של בני גנץ. אם נכונים הדיווחים על מגעים כאלה ואחרים עם איילת שקד, הרי יהיה מדובר בתזוזה מסוימת ימינה שגם לה פוטנציאל למשוך קולות מהימין.
על דבר אחד יש הסכמה: במקרה שכל ההתארגנויות הללו, או אפילו רק חלקן, אכן ינסו להתמודד עצמאית, אף אחת מהן לא באמת תצלח את אחוז החסימה הגבוה. ללא איזשהו איחוד משמעותי בין חלק מהמפלגות הללו, הימין עשוי למצוא את עצמו בתסריטי 1992 ו־2019. בשני המקרים היה רוב קולות לימין. ב־1992 נפילת התחיה מתחת לאחוז החסימה יצרה את הגוש החוסם לשמאל. ב־2019 נפילת הימין החדש יצרה את התיקו ואת סבבי הבחירות התכופים.
כל ראשי המפלגות מכירים היטב את הנתונים ואת המשמעויות. לכן סביר להניח שמתנהלים מגעים כאלה ואחרים לטובת איחוד השורות. אלא שכאן האתגרים אינם פשוטים כלל. האתגר מתחיל בשאלה מי יעמוד בראש הרשימה ונמשך בשאלה מי יזכה בתפקידי שר אם הרשימה תהיה בקואליציה. מורכבת לא פחות היא שאלת הרכבת הרשימה. אף אחד ממובילי המפלגות החדשות לא מגיע לבדו. איך בדיוק מרכיבים את הריצ'רץ' הזה? הרי ייתכן שחלק מהאנשים ברשימות הגיעו על בסיס ציפייה למקום מסוים, ולא לטובת מקום בקצה העשירייה ברשימה שהישגיה ועתידה לא ברורים.
ההתמודדות עם האתגרים של הרכבת רשימה אחת מצירוף כמה התארגנויות תיעשה תחת כמה לחצים: הלחץ הציבורי ההולך וגובר להימנע מפגיעה בגוש הימין, הלחץ של התוצאות הנמוכות בסקרים, והלחץ של קמפיין הליכוד שלא לבזבז קולות. ראשי המפלגות הללו צריכים לזכור שגם בהנחה של 70% הצבעה, הרף של אחוז החסימה יגיע ל־165 אלף קולות בקירוב. עלייה בשיעורי ההשתתפות עשויה להעלות את הרף ל־180 אלף קולות.
למי שמתקשה לדמיין: גם אם תאספו את כל בעלי זכות ההצבעה של מודיעין, שוהם, גבעת שמואל וגבעתיים - לא תגיעו לאחוז החסימה.
***
פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדע המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו